הרעיון להקים בירושלים מרכז של יצירה אמנותית עברית ומקורית היה פרי רוחו של פרופסור בוריס שץ אשר החל לחלום ולדבר עליו כבר בראשית שנות התשעים של המאה הי"ט. על פי חזונו הייתה מטרת הקמתו של מוסד בצלאל בירושלים כפולה. מחד גיסא שאף שץ להגביר את הפרודוקטיביזציה בקרב יהודי ארץ ישראל וירושלים, זאת על ידי הקניית מקצועות מלאכה ואומנות שימושיים.[1] מאידך גיסא הפך המוסד להיות גם אחד ממרכזי התרבות החשובים והמרכזיים ביותר של החברה היהודית המשכילה בירושלים.[2]

אחד המסמכים המעניינים ביותר שהשאיר אחריו בוריס שץ הוא ספר האוטופיה שלו "ירושלים הבנויה".[3] ספר זה נכתב על ידו במהלך מלחמת העולם הראשונה, לאחר שגורש על ידי התורכים מירושלים לגליל. שץ סיים אמנם את כתיבת החיבור בעת ששהה בצפת, בחודש אוגוסט 1918 אך היה זה רק שש שנים מאוחר יותר, כאשר החליט לפרסמו. החיבור יצא לאור לבסוף בשנת 1924, בעיצומה של אחת התקופות הקשות ביותר בחייו, עת היה נתון בלחצים חומריים כבדים ועשה מאמצים נואשים להגשים את חזונו ולקיים את המרכז האומנותי שהקים בירושלים. נראה כי שץ קיווה כי על ידי פרסום האוטופיה ותרגומה לשפות שונות יעלה בידיו לפנות לאמנים יהודיים ברחבי העולם ולגייס על ידי כך משאבים לביסוסו של המרכז האמנותי בירושלים. שאיפה זו של שץ ללא צלחה כל כך, בין היתר בגלל שהגותו בכלל והאוטופיה "ירושלים הבנוייה" איבדו במידה רבה את הרלוונטיות שלהם ולא עניינו רבים. בשנת 1929 נסגר מוסד בצלאל ונפתח מחדש מספר שנים מאוחר יותר במתכונת שונה.[4]

האוטופיה של שץ נחקרה כמובן על ידי רבים, אשר הדגישו צדדים שונים בה.[5] חשיבות חיבור זה טמונה בין היתר בכך שהוא מתאר את מראה ירושלים מאה שנים לאחר הכתיבה, כלומר בשנת 2018. בסיפור זה פוגש שץ את דמותו הסמלית של בצלאל הקדמון הלוקח אותו לסיור אווירי בכדי להראות לו ממעל את ירושלים של המאה העשרים ואחת, העיר המודרנית על מגוון חידושיה הטכנולוגיים והחברתיים. ארץ ישראל העתידית מתוארת בחיבור כגן-עדן מזרחי שאווירתו מזכירה תיאורים אוטופיים יהודיים אחרים שנכתבו באותה התקופה.[6] הערכים החברתיים העולים מחיבור זה מעניינים במיוחד ומעידים בעיקר על תפישתו הסוציאליסטית של שץ ועל אמונתו בחברה יהודית עתידית מוסרית ומשוחררת. מהגותו השונה אנו יודעים כי שץ שאף ליצור דגם חברתי שונה מן הדגם התעשייתי המקובל באירופה בתקופה זו ובייסוד דבריו עמדה השאיפה לחזור להרמוניה עם הטבע ולהשיב "עטרה ליושנה" בתחומי העשייה האמנותית היהודית ובתעשיות הבית. בחברה העתידית הארץ-ישראלית של שץ, כך עולה מן הדברים, שרויים הדת והפוליטיקה ביחסים הרמוניים, הסנהדרין והקונגרס היהודיים מתמזגים זה בזה ויחסי היהודים והערבים טובים עד מאד, רחוקים מאד מן המציאות ששררה במחצית הראשונה של המאה העשרים בעולם היהודי בכלל ובארץ ישראל בפרט.

מטרת המאמר היא להדגיש את תפישתו של שץ לגבי המראה הפיסי של ירושלים העתידית, כפי שמשתקפת מספרו האוטופי. תפישתו לגבי עיר הבחירה וראייתו את דמותה העתידית מעניינת במיוחד על רקע המציאות של תקופתו ועל הבסיס של מראה העיר האמיתי בראשית המאה העשרים, מראה שהיה שונה לחלוטין מן העיר המתוארת בספרו. הפער בין העיר האוטופית, המרשימה באיכויותיה הפיסיות והחברתיות, לבין המציאות האמיתית ששררה בירושלים שבה פעל שץ בולטים במיוחד.  

המסגרת הסיפורית של חיבורו של שץ בנויה בדפוס המקובל באוטופיות בנות התקופה. על המספר, שץ עצמו, נופלת מעין תרדמה המשמשת כמעין מכונת זמן המעבירה אותו לעתיד, שם הוא פוגש בדמותו של רבו ומורו, בצלאל הקדמון. בצלאל זה לוקח אותו למעין מסע אווירי מעל ירושלים היהודית ומעל שאר חלקיה של הארץ. סיור אווירי זה הוא המאפשר לשץ להציג את משנתו לגבי המראה העתידי של ירושלים ושאר חלקיה של הארץ. כך למשל, מעניינת וחשובה היא העובדה שהמקום הראשון שאותו רואים שניהם בסיורם האווירי הוא מקום המקדש בירושלים. בית מקדש שלישי זה, כך מדגיש שץ, איננו עוד מקום של הקרבת קורבנות ופולחן כפי שהיה בימי קדם אלא בית נכות, "בית נכות לאמנות ישראל ולחוכמתו שם תשכון רוח אדוני, אשר נתן בנו האלוהים".[7] המיקום המרכזי של בית נכות זה, במקום שבו עמד בעבר בית המקדש היהודי הראשון והשני ובו עמדו בראשית המאה העשרים המבנים המוסלמיים המרשימים, מראה איזה מקום הועיד שץ לאמנות ולרוח ישראל ועד כמה החיים בארץ ישראל בעתיד היו עתידים להיות חיים יהודיים מלאים על פי השקפתו. שץ מזכיר בדבריו גם את "מסגד עומר", וכאן הכוונה היא כמובן למבנה כיפת הסלע שהוקם עוד במאה השביעית על ידי כובשיה המוסלמיים של ירושלים. אך מבנה הנצחה מוסלמי זה לא נמצא בראשית המאה העשרים ואחת במקומו המוכר היום, בהר הבית, אלא הוא ממוקם דווקא ממערב לעיר, מול שער יפו . כאן שץ אמנם לא מפרט מה תוכנו של מסגד עומר אך הוא לא שוכח להודות ל"ערבים, שכנינו הטובים, על אשר שמרו בטיפול רב את מקומותינו הקדושים",[8] ברמזו לדרך שבה ראה את מערכת היחסים עם האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט. שני העשורים הראשונים של המאה העשרים היו תקופה שבה היה עדיין הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל מינורי בעוצמתו. מסיבה זו ניתן ללמוד מדבריו של שץ גם על הדרך שבה ביקש להתמודד עם העובדה שהר הבית שימש בימיו כמוקד פולחן מוסלמי. 

גם מגדל דוד, אחד האתרים הבולטים ביותר באמנות בצלאל בשנים הראשונות לקיומו של המוסד מופיע בסיור האווירי של שץ.[9] מצודת ירושלים לא משמשת עוד על פי חזונו כמתחם צבאי, כפי שהיה באמת בראשית המאה העשרים, אלא כמקום שבו נמצאים הקונסרבטוריון, בית הנכות למוסיקה ואולם הקונצרטים של העיר המודרנית, מוסדות התרבות המרכזיים שלה. מעניין כי כאן שץ "חוזה" את השינוי העצום שאכן חל במעמד מצודת ירושלים במהלך תקופת המנדט. מושל ירושלים בראשית שנות העשרים רונלד סטורס, יחד עם חברי "האגודה למען ירושלים" הם שהפכו אתר היסטורי חשוב זה של העיר למוקד של תערוכות, ממצאים ארכיאולוגיים ואף ניסו לטפח במקום סדנאות של אומנים ובעלי מלאכה שונים.[10]  

בהמשך הסיור האווירי משתומם שץ לראות כי הר הזיתים, המקום שבו קברו יהודי ירושלים את מתיהם זה דורות רבים והיה במידה רבה סמל לקיום היהודי המורכב בעיר, חדל לשמש כהר המתים והפך להיות מקום בו דשא, גגות, כיפות ומגדלים מכסים את המצבות הקדומות. לא רק זאת אלא שבפסגת הר הזיתים, הישר אל מול מקום בית המקדש, ממוקם "היכל השלום" השייך לאגודת השלום של כל גויי הארץ. מבנה זו, כך מרחיב שץ, הוקם על ידי יהודי העיר כאות תודה על עזרתם של עמי העולם ותושבי הארץ האחרים אשר עזרו ליהודים לחזור לארצם ולהפוך לעם העומד ברשות עצמו, בהדגישו את העצמאות היהודית שלה ייחל. הר הזיתים משמש על פי חזונו גם כמקום בולט שבו ממוקמים כמה מהמוסדות היהודיים החשובים ביותר בירושלים. בבית סמוך להיכל השלום יושבים הסנהדרין במוסד המחוקק והמוציא אל הפועל ושם גם נמצאת "יבנה", המכללה, האוניברסיטה, שבה נמצאים כל "הפקולטטים" בלשונו של שץ, הספריות, המעבדות והמצפה בעל הכיפה שאותו ניתן לראות מכל פינה בירושלים. כאן ניתן ללמוד על חזונו של שץ להפוך את ירושלים למוקד הפעילות היהודית העולמית, זאת בשעה שבראשית המאה העשרים היה העולם היהודי מפולג מאין כמוהו ונפוץ על פני חלקים רבים של העולם.

שץ עוסק לא רק בהיבטים הפיסיים של ירושלים בראשית המאה העשרים ואחת אלא מדגיש שוב ושוב בחיבורו את הערכים החברתיים והאקולוגיים הקשורים בה. ירושלים של שץ, למשל, היא עיר נקייה ומתקדמת שבה, לשם דוגמה, אין חולים. אלו מוצאים מזור למחלותיהם ב"תחנת הבריאות" שהייתה ממוקמת באזור בריכת השילוח. בעוד שאזור זה היה בראשית המאה העשרים אחד המרחבים המוזנחים והנידחים ביותר של ירושלים, הופך שץ אותו לאזור של גנים פורחים וירק רב שלהם ניתן בכלל דגש רב ביותר בחיבור. ירושלים נהנית בראשית המאה העשרים מאספקת אנרגיה סולארית המאפשרת להאיר את רחובותיה באור נגוהות כך שאיננה מזהמת את הסביבה. במספר רב של מקומות בעיר עומדות תחנות טלפון המאפשרות לקיים מעין שיחות "וידאו-פון" עדכניות. בעוד שבראשית המאה העשרים הייתה מערכת המים של ירושלים מוגבלת ביותר מדמיין שץ כי בריכות המים של העיר מספקות מים לכל הגנים, בתי המלאכה והחרושת והבתים ללא כל הגבלה. בעירו של שץ פועלות מדרכות נעות, ולצידן נוסעים אוטומובילים. בשדרות הרצל עוברים אוטובוסים ומעל גגות העיר עוברת רכבת עילית. רכבות רבות מובילות מדי יום את העובדים החיים כולם בכפרים, מעין ערי גנים הממוקמים מחוץ לירושלים, אל העיר עצמה. גם מערכת החינוך של העיר מתקדמת ביותר. ב"גן-העדן לילדים" מתחנכים ילדי העיר עד לגיל בר מצווה, זאת במעין חינוך משותף וקיבוצי ולאחר מכן הם ממשיכים בחינוכם על פי כישרונותיהם וטיבעם. בדרך זו אין הילדים סובלים מ"אהבת הורים" כדבריו של שץ וההורים אינם מפתחים רגשות קניין כלפי ילדיהם. בחדרי האוכל רחבי הידיים והמשותפים של ירושלים, אלו המכונים "אשל אברהם", אוכלים כל תושבי העיר והעובדים בה יחדיו. "הנשים" מזכיר שץ, "חדלו כבר להיות מבשלות בביתן לבני משפחתן...האישה חדלה להיות אשת קדרה...האשה נשתחררה מאוויר המטבח ומהרגליו המטמטמים את המוח", ברמזו על תפישתו לגבי מקומה של האישה בחברה העתידית. במוסד הבנייה המרכזי של העיר, "הבונה", מכינים את חומרי הבנייה לכל בתי העיר, בוחנים ומאשרים את התוכניות השונות של המבנים. בשכונת "נוה שאננים" העטורה בירק יושבים ויוצרים בני בצלאל, יחד עם מוסיקאים, משוררים ו"כל אלה אשר חוננו ברוח יוצר". בתי הציבור בירושלים מחופים כיפות זכוכית, קירותיהם כפולים ויש בחלקם חלונות זכוכית. בחלקה הדרומי של ירושלים נמצאת גם "קריית העבודה" שם עובדים על פי תיאורו של שץ מאות אלפי עובדים בכל מיני תעשיות אמנותיות שבצלאל, כך הוא מדגיש, היה הראשון להנהיגן, להקנותן ולהפיצן בארץ. המבנה של חלק זה של העיר הוא רדיאלי וכאן זיקתו של שץ לאידאת עיר הגנים ברורה עוד יותר.    

המציאות בירושלים של ראשית המאה העשרים, כאשר שץ כתב את "ירושלים הבנוייה", הייתה כמובן שונה לחלוטין מזו המתוארת ומלמדת כאלף עדים על חזונו המעניין. "ירושלים של מטה", ירושלים הממשית שאליה הגיע שץ בראשית המאה העשרים הייתה רחוקה מרחק רב מירושלים של מעלה שאותה תיאר בחיבורו ומעריה המסודרות של מרכז אירופה, להן היה רגיל יותר. אוכלוסיית העיר גדלה אמנם באופן דרמטי במהלך המאה התשע עשרה, מכדי כעשרת אלפים תושבים לכדי כחמישים וחמישה אלף נפש בראשית המאה העשרים,[11] אך למרות זאת הייתה ירושלים עדיין עיר קטנה למדי ומפגרת מבחינת מידת פיתוחה. רבים מתושבי העיר חיו עדיין בתוך החלקים הצפופים של העיר העתיקה, למרות שכבר בעשורים הראשונים של המאה העשרים פותחו בחלקיה המערביים של העיר, שם חיו יהודים, מוסלמיים ונוצרים, שכונות חדשות שמשכו אליהם את תושבי העיר.

למרות שיהודי ירושלים התחזקו מאד במהלך המאה התשע-עשרה והם הפכו למחזיקי הרוב באוכלוסיית העיר, הם עדיין נחשבו על ידי השלטון העות'מאני כבני חסות שזכויותיהם היו מוגבלות. בהר הבית עדיין לא הוקם בית המקדש השלישי ובמרכזו עמד איתן מבנה כיפת הסלע המקודש למוסלמים שאליו ואל שאר חלקיו של הר הבית לא יכולים היו היהודים כמובן להיכנס. בעוד ששץ מציג בחיבורו את ירושלים כעיר יהודית לכל דבר וכמרכז ליהודי התפוצות, הרי במציאות הייתה ירושלים עיר בעלת אופי והנהגה מוסלמית שעיקר אוכלוסייתה הייתה יהודית. בחיבורו של שץ, כאמור, נמצאים בעיר מספר מוסדות ציבוריים יהודיים ראשונים במעלה כמו הסנהדרין "בית המורשון היהודי" ואחרים. בפועל המשיכה החברה היהודית הירושלמית להיות מורכבת בעיקר מבני היישוב הישן ובתוכה פעלו נציגים מועטים יחסית של בני העליות הראשונות שניסו לייסד בעיר מוסדות עבריים חדשניים כמו ספריית בני ברית, הייסוד של הספרייה הלאומית של ימינו, וגם בתי ספר ששילבו לימודי חול בקודש.[12] יחד עם זאת המשיכו רוב תושביה היהודיים של העיר לשלוח את ילדיהם לחדרים ולבתי ספר מסורתיים והפער בין מערכת חינוך זו לבין חזונו של שץ בולט במיוחד.

מעניין במיוחד אזכורה של המכללה, האוניברסיטה המוזכרת בחזונו של שץ. כאשר כתב שץ את חיבורו בשנת 1918, כבר הונחה אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים.[13] המחשבות על הקמת האוניברסיטה בירושלים החלו כבר להישמע בקונגרסים הציוניים הראשונים ועוד במהלך מלחמת העולם הראשונה רכשה ההסתדרות הציונית חלקת קרקע נרחבת בהר הצופים, שם נחנכה האוניברסיטה בשנת 1925.[14] שץ, כמו ציונים אחרים בתקופתו, ראו באוניברסיטה עברית כמוסד חשוב ומרכזי מאין כמוהו בהתגבשות החיים היהודיים המודרניים בארץ ישראל וגם באוטופיה שלו הייתה האוניברסיטה ממוקמת ממזרח לעיר העתיקה, כמעין מקדש מעט המשקיף אל חלקיה הקדומים יותר של העיר, ממוקמת פחות או יותר באותו המקום שבו הוקמה בסופו של דבר באמת האוניברסיטה.

גם התשתית התחבורתית, הבריאותית ואספקת האנרגיה המתקדמת לעיר שאותה מדגיש כל כך שץ, היו בפועל מוגבלים הרבה יותר, וזאת בלשון המעטה. מערכת אספקת המים של ירושלים בראשית המאה העשרים התבססה עדיין על בריכות ואמות המים שנבנו עוד במהלך ימי הבית השני. היו אלו אמת המים שהזרימה מים מאזור גוש עציון וכן בריכות כמו בריכת ממילא, בריכת המגדלים (בירכת אל-חמאם) ובריכת ישראל. אספקת מים מסודרת, כמו גם חשמל הגיעו לירושלים רק בראשית תקופת המנדט,[15] ועד אז הוארו מקצת מרחובות ירושלים רק על ידי פנסי גז. התעבורה אל העיר ובתוכה הייתה פרימיטיבית למדי. רק מעטים יכולים היו להשתמש בשירותי הכרכרות שנעו בעיר וחיברו את יפו עם ירושלים ועם הערים והכפרים שבסביבתה.

בניגוד לשירותי הרכבות המפותחים עליהם חולם שץ בחזונו, הרכבת היחידה שנעה בארץ ישראל בימיו הייתה זו שחיברה את ירושלים ליפו ונסללה בשנת 1892, אך בוודאי שלא הצטיינה בנוחות רבה ובמהירות נסיעה גדולה. הדרך אל העיר ארכה מספר שעות והתוואי הארוך, דרך נחל שורק ונחל רפאים, נבחר בעיקר בשל הרצון להימנע מלחצוב מנהרות ולבנות גשרים רבים.[16] וידאו-פון כמובן שלא היה קיים בעיר והקשר היחיד עם אירופה התקיים באמצעות הטלגרף שהגיע אל העיר כבר במהלך המאה התשע-עשרה או לחילופין באמצעות שירותי דואר שהציעו התורכים וקונסוליות אירופאיות שונות. גם פרנסת יהודי ירושלים בראשית המאה העשרים הייתה עדיין מוגבלת למדי ושונה לחלוטין מן המוצג באוטופיה של שץ. גם בתקופה זו המשיכו היהודים להנות מכספי תרומות שנשלחו אליהם מקהילות המוצא בתפוצות אך יהודים רבים גם עסקו בסנדלרות, פחחות, עבודות כסף, חייטות, מסחר ואחדים עסקו גם בחלפנות ובנקאות ובמקצועות נוספים.

גם תיאורו של שץ את מוסד בצלאל עצמו מעניין ביותר ומצביע על פער עצום בין חזונו לבין המציאות העגומה שררה במוסד אותו הקים בראשית המאה העשרים. בחיבורו "ירושלים הבנוייה" ניתן דגש רב, דפים רבים, לתיאור הנעשה בבצלאל בראשית המאה העשרים ואחת, שם מודגש השילוב שבין ההוראה לבין היותו של בצלאל גם מוסד המייצר מוצרי אמנות שונים. שץ מתאר בספרו גם את בית הנכות בצלאל שהיה מוזיאון גדול שהוקדש בעיקר להצגת עבודותיהם של תלמידי בצלאל ובעיקר שלו הוא. שץ מתאר את בית הנכות כמורכב מארבעה אולמות שבאמצעות הסיור בהם ניתן להיחשף אל ההתפתחות הדרמטית שחלה בתחום האומנות במאה השנים שחלפו מאז ייסוד בצלאל. גם במקרה זה ניתן להבחין בפער העצום שבין האספירציות של שץ לבין מעמדו ומקומו האמיתי של בצלאל בראשית המאה העשרים. פער זה בא לידי ביטוי גם במעמדו המוגבל יחסית של המוסד וגם בתנאים הפיסיים המגבילים שעמדו לרשותו.

עם הגיע שץ לירושלים בראשית שנת 1906 הוא החל בחיפושים אחר משכן מתאים לבית ספרו, וזה אותר בסופו של דבר בבנין גדול בסמוך למנזר האתיופי שבקרבת רחוב הנביאים של ימינו. היה זה אזור שבו התפתחו בתקופה זו מוסדות תרבות והשכלה יהודיים חשובים כמו ספריית בני ברית, ראשיתה של הספרייה הלאומית; בית המדרש העברי למורים; בית הספר תחכימוני; בית הועד ליהודי העיר ירושלים; בית הספר למל ואחרים. טבעי היה אם כן כי מוסד בצלאל יוקם דווקא באזור זה. הבית המדובר, העומד עד היום בסמוך לרחוב הנביאים, נשכר בשביל בצלאל על ידי אפרים כהן-רייס, בא כוח חברת "עזרה" בארץ, ובתמיכתה של חברה זו. שץ, כידוע, ליקט אליו מבני ירושלים מעדות השונות והללו החלו ביצירת שטיחים, צורפות, שיבוץ כסף ועוד. יחד עם זאת לא הביאה האהדה הציבורית הרבה שלה זכה שץ לתמיכה חומרית מספקת והמוסד החדש ידע מחסור חמור בכספים מרגע היווסדו. במהרה התברר גם כי הבית ברחוב הנביאים יהיה צר מלהכיל את בתי המלאכה ואת בית הספר וכי שכר הדירה המשולם במקום גוזל חלק ניכר מתקציב המוסד. על רקע זה הציע שץ לשתף במפעלו את הקרן הקיימת שהייתה אמורה לרכוש קרקע ולהקים על גביה את מבני בצלאל.

אישור תוכנית הרכישה והקנייה על ידי הקרן הקיימת הביא לידי כך ששץ ואחרים החלו לחפש אחר אתר מתאים להקמת המוסד ובחיפושיהם הגיעו אלו למקום שבו ניצב היום מוזיאון רוקפלר. גודלו של המגרש, היותו ממוקם בצומת דרכים מרכזית ומידת קרבתו אל העיר העתיקה עוררו אצלם התלהבות גדולה. שץ אף הציע לא להסתפק ברכישת מגרש קטן אלא לקנות את החלקה כולה ולהקים על גביה מכלול של "מוסדות לאומיים" עבריים. המחשבה הייתה להקים במקום זה למשל את "אולם הרצל" שיוקדש להנצחתו של הרצל שנפטר בשנת 1904, ספרייה לאומית ועממית וגם מוזיאון לאומי. במיוחד הייתה מושכת המחשבה שממקום זה ניתן יהיה לצפות לעבר הר הבית "מקום המקדש".[17] בסופו של דבר, למרות ההתלהבות הרבה, הביאו עיכובים שונים, הן מצד ההנהגה הציונית והן מצד בעלי המגרש שהעלו את מחירו יותר ויותר, להכשלת העסקה ושץ, יחד עם אחרים נאלץ עתה לחפש מקום אחר בכדי להעביר אליו את מוסד בצלאל.

באמצע שנת 1907 הגיעה לידי שץ ואחרים הצעה לרכוש שני בתים גדולים בחלקה המערבי של ירושלים. היו אלו שני בתי מידות משפחתיים שהוקמו במהלך שנות השמונים של המאה התשע-עשרה על ידי ערבי אמיד בשם אבו-שאכר. מסיבות שונות לא יושבו בתים אלו בראשית המאה ואחד הבתים הושכר לחברה מיסיונרית פרוטסטנטית אמריקאית שניהלה בו בית יתומים לילדים ערבים. היה זה בית אמידים ערבי טיפוסי הבנוי בצורת ליואן – חדר מרכזי עם אגף חדרים מכל צד. שינון ישר זווית של מעקה הגג וחומת הגדר שהקיפה את המגרש, כמו גם החלונות בעלי הקשתות המחודדות היו גם הם טיפוסיים לתקופה זו. המגרש, עם הבתים, הוצע למכירה בראשית שנת 1907 אך רק בראשית אפריל 1908 נחתם חוזה הרכישה של הנכס כולו, אז יכול היה שץ להעביר מוסד בצלאל אל משכנו החדש. ל"ג בעומר של שנה זו שימש גם כיום חנוכת הבית והשתתפו בו מכובדים רבים כמו ראש העיר והקונסולים הרוסי, הגרמני והאנגלי. לאחר העברת המוסד למקומו החדש היה אמנם צורך לשפץ את המבנים, להגביה את החומה סביבו, להקים בחצרו מבנים נוספים, וגם בכך לקחו חלק המוסדות הציוניים אך כאן הייתה נקודת מפנה חשובה בתולדות המוסד.

            גם הרעיון להקים מוזיאון לאומי-יהודי-עברי היה חלק מרכזי מתוכניותיו המקוריות של שץ שראה חשיבות בכך שהעוסקים באמנות יחשפו לאמנות היהודית מן העבר. כבר באוגוסט 1905, במהלך הקונגרס הציוני השביעי הועלתה ההצעה להקים בירושלים "בית נכות לאומי יהודי". שץ החל ללקט מוצגים למוזיאון שלו כבר עם ייסוד בצלאל ומאז המשיך לפעול במרץ להרחבת אוסף זה. קשיים שונים הביאו לידי כך שהקמת המוזיאון בבנין נפרד לא התגשמה עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. יחד עם זאת הביאה התלהבותו של שץ מן הרעיון לידי כך שהוקצו לטובת המוזיאון חדרים רבים בבנין בצלאל עצמו עד כי בשלב מסוים תפש כבר כמעט את המבנה כולו. אוסף זה של אמנות יהודית וארץ ישראלית שנודע בשם "בית הנכות בצלאל" נתעשר בעוד הרבה פריטים בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה ואף עבר בסופו של דבר לבניין נפרד ועצמאי. בתקופה הראשונה לפעילותו של המוזיאון הציג בו שץ פוחלצים של בעלי חיים שונים, ציפורים, נחשים ופרפרים, בדומה למקובל במוזיאונים אחרים שהיו בעיר בתקופה זו. כמו כן הוצגו במקום מחצבים ואבנים ממקומות שונים בארץ. חדרים אחרים הופרשו למוזיאון ארכיאולוגי שהוצגו בו מטבעות עתיקים, כלי חרס וממצאים אחרים שהדגישו את העבר היהודי של ארץ ישראל. בחלק האתנוגראפי של המוזיאון הציגו תשמישי קדושה וכלי פולקלור יהודיים יחד עם תמונות שתרמו אישים ואמנים יהודיים.

            ניתן אם כן לסכם ולומר כי הפער בין תפישתו האוטופית של שץ את עיר הקודש בספרו "ירושלים הבנוייה" לבין המציאות ששררה בירושלים לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה הוא עצום. ברור כי מרעיונותיו החברתיים והפיסיים לגבי ירושלים הבנויה כמעט שלא הוגשם דבר. יחד עם זאת ניתן ללמוד ממכתב משנת 1920 אשר העביר שץ למתכנן ירושלים הפרופסור פטריק גדס ושפורסם בסופו של דבר בעיתון הארץ,[18] עד כמה הייתה תפיסתו לגבי העיר פרקטית ולא רומנטית ועד כמה עתידה של ירושלים היה אכן חשוב לו.[19] שץ היה למשל בין הראשונים אשר הציע להסיר את המגדל שהוצב בראשית המאה ועשרים מעל שער יפו. הוא ביקש להרוס את המבנים הרבים שהסתירו את חומת העיר העתיקה ואת הכותל המערבי וקבע כי צריך "לחדש את מגדל דוד מבפנים ומבחוץ, לבטל את האורווה בפנים, להוציא את הרפש הממלא את התעלות אשר בחוץ ולעשותו לבית נכות היסטורי, לשים בתוכו את כל העתיקות שימצאו בשטח בניין העיר, ובית נכות אתנוגרפי הנחוץ כ"כ להבנת התנ"ך". הביקורת שלו על דרך התפתחותה של ירושלים החדשה הייתה רבה. "עיקר הקושי הוא בבנין ירושלים החדשה...שאין בה אף רחוב אחד טוב לבני אדם, שאין בה לא גנים, לא שוקים ולא מגרשים לציבור...אם ימשיכו "לבנות" את ירושלים באופן זה, לא תהיה היכולת לעולם לסול דרכים לחשמליות, לשים צנורות למים חיים ולחפור תעלות למי השופכין". המלצותיו הרבות לגבי עתידה של העיר החדשה היו רבות, למשל העיקרון לשמור את העמקים בסביבת העיר ריקים מבנייה, וחלקן אכן בוצעו במהלך ההיסטוריה המאוחרת יותר של ירושלים.

 

 

 

הערות



[1] B. Schatz, Bezalel: its Aim and Purpose, No place of Publication, 1926

[2] לתיאור תולדות המוסד, ראו: ג. עפרת-פרידלנדר, 'תקופות בצלאל', נ. שילה-כהן (עורכת) בצלאל של שץ 1929-1906, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 94-31.

[3] ברוך שץ, ירושלים הבנויה: חלום בהקיץ, ספר ראשון, ירושלים, תרפ"ד. על הביוגרפיה של שץ, ראו: יגאל צלמונה, בוריס שץ כהן אמנות: חזונו ויצירתו של אבי האמנות הישראלית, ירושלים, 2006.

[4] גדעון עפרת, בצלאל החדש 1955-1935, ירושלים, 1987.

[5] למשל: ר. אלבוים-דרור, המחר של האתמול, א', ירושלים, תשנ"ג, עמ' 92-87; י. צלמונה, בוריס שץ: אבי האמנות הישראלית, ירושלים, תשס"ו, עמ' 114-109.

[6] רחל אלבוים-דרור, המחר של האתמול, ירושלים, תשנ"ג.

[7] ירושלים הבנויה, עמ' 10.

[8] ירושלים הבנויה, עמ' 10.

[9] על בולטות מגדל דוד באומנות בצלאל: מנור, עמ' 51-49.

[10] על תערוכות מגדל דוד: י. צלמונה, 'התערוכות הקבוצתיות ב"מגדל דוד" בשנים 1932-1921', ימי מגדל "מגדל דוד": מלחמת התרבות הראשונה באמנות ישראל, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 27-26; Jerusalem, 1920-1922 : being the records of the Pro-Jerusalem Council during the period of the British military Administration / Edited by C. R. Ashbee, London : J. Murray, 1924.

[11] יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה: ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 631-630.

[12] בן אריה, עיר בראי תקופה, עמ' 572-595.

[13] ב.ז. קדר, "טקס הנחת אבני הפינה לאוניברסיטה העברית 1918, ש. כץ ומ. הד (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: שורשים והתחלות, ירושלים, 1997, 119-90.

[14] ח. לבסקי, 'בין הנחת אבן הפינה לפתיחה: ייסוד האוניברסיטה העברית, 1925-1918', ש. כץ ומ. הד (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: שורשים והתחלות, ירושלים, 1997, 119-90.

[15] מיכאל ב. ארן, 'פרשת מברומיטיס וזיכיון הספקת החשמל באזור ירושלים', קתדרה, 44 (תשמ"ז), 197-191.

[16] רות קרק, 'מסילת הברזל הראשונה בארץ ישראל -  תולדות ויזמות', אריאל, 103-102 (תשנ"ד), 56-47.  

[17] מ. אליאב, 'התוכנית להקים את בצלאל במזרח ירושלים', האומה, 4:9, (תשל"ב), עמ' 413-405.

[18] פטריק גדס (1932-1854) היה ביולוג סקוטי אשר עסק גם בתכנון ובהגות עירונית לקח חלק בתכנונה של האוניברסיטה העברית מטעמה של ההסתדרות הציונית. הוא שהה בירושלים בראשית תקופת שלטונם של הבריטים בארץ ישראל ואף תכנן תוכנית מתאר של ירושלים. על כך ראו: מרדכי שפירא, 'האוניברסיטה והעיר: פטריק גדס ותוכנית האב הראשונה לאוניברסיטה העברית, 1919', תולדות האוניברסיטה העברית, עמ' 256-201.

[19] בוריס שץ, 'לבנין ירושלים', הארץ, 9.1.1920.