תקציר: המאמר בוחן בית עלמין של חלוצים בעמק יזרעאל, בקיבוץ עין חרוד (מאוחד). ספור המסגרת של המאמר לקוח מתוך ספרו של מאיר שלו: רומן רוסי,1988, ומשתמש בעלילת הספר כמסגרת למחקר. אנו מניחים כי בית העלמין הוא מעין ספר היסטוריה של היישוב. במאמר ניסינו לבחון את אחד העקרונות החשובים של הקיבוץ כקהילה סוציאליסטית שחרטה על דיגלה את ערך השיוויוניות בין בני האדם. נראה מתוך מיפוי המצבות שהוקמו בין השנים 2010-1921, כי כמו "בחיים הארציים" הניסיון לשמור על ערך השיוויוניות בעין חרוד (מאוחד) אינו דוגמטי וחד משמעי. בית העלמין משקף היטב את הסגרציה החברתית בה נקטו חברי הקיבוץ כאשר בידלו את עצמם מהוריהם. ההורים סימלו בעיניהם את העולם היהודי המסורתי, שבו הם מרדו. עוד נמצא כי חברים יוצאי דופן, שזכו בחייהם להערכה ולתהילה ברמה הארצית, ההתייחסות אל מותם וקבריהם על ידי הקיבוץ, היתה שונה מזו של "חבר מהשורה", כפי שהודגם במקרים של חיים שטורמן ויצחק טבנקין.

 

 

 

‫" 'בית העולם לחלוצים' עצר את מהלכו של הזמן כטריז עצום שנתקע באדמה,

ריסק תקנונים ואורחות חיים, הפר את מחזורי הזרעים ובז לעונות השנה"

 (מאיר שלו, רומן רוסי, עמ' 125)

 

 

מאמר זה הוא פרי דיאלוג בין העולם המדעי לבין עולמה ודמיונה של ספרות. תחילתו בראשית שנות השמונים, עת פרסמתי מאמר מחקרי יחד עם שמואל שמאי, והמשכו בספר "רומן רוסי" פרי עטו של מאיר שלו [1]

המאמר, "ביצות עמק יזרעאל - אגדה ומציאות", עסק בהבדלים בין היקפן של הביצות בעמק יזרעאל כפי שתועדו במקורות שונים לעומת דימוי היקפן בנרטיב הציוני. הנרטיב  הציוני התפתח עוד טרם ההתיישבות הציונית מראשית שנות העשרים ואילך, ותיאר את היקפן הגדול ומקומן המרכזי של הביצות באתוס של יישוב העמק. בפועל העלה המחקר כי היקף שטח הביצות מכלל אדמות העמק היה שולי מבחינה כמותית, למרות שעוצמת הקדחת בכל היישובים בעמק היתה גדולה.

המאמר ב"קתדרה" נגע במוסכמות תרבותיות, וככזה גרם לתגובות נזעמות מחוגים שונים ובצורות מגוונות. בין המבקרים את ממצאי המאמר היה גם הסופר מאיר שלו. בתחילה הופיעה ביקורתו בסיפורו הקצר "אדמה, אדמתי", אך מאוחר יותר היא הורחבה גם בספרו הידוע "רומן רוסי". בספרו מעמת שלו את דמותי, כחוקר, ואת "האמת המדעית", מול זיכרונם של אנשי העליות השנייה והשלישית, ואף מצטט בהרחבה את המאמר המקורי. בכישרונו לש שלו את המציאות והבידיון לכדי ספר מרתק, כאשר במרכזו יצר מספר דמויות המשמשות אותו ככלי ניגוח בחוקרים שחיללו את מיתוס הביצות והקדחת.

 

עלילת הספר "רומן רוסי" מתרחשת בכפר שנוסד בעמק על ידי אנשי העלייה השנייה. בין גיבוריו דמויות כמו המורה יעקב פינס ומשולם צירקין, מקים "צריף הראשונים" שנועד לשמר את הזיכרון האישי והנרטיב הציוני. כמו כן יצר שלו דמות נוספת בספר, ברוך שנהר – בן דור שלישי למייסדי היישוב, שהקים "בית עולם לחלוצים" בשדות שירש מסבו. את חלקות הקבר שב"בית העולם לחלוצים" מכר בכסף רב, והזכות להיקבר שם נשמרה רק לאנשי העלייה השנייה. משימתו החשובה  של ברוך שנהר הייתה לשכנע את המורה יעקב פינס, "שבימים ההם כבר תואר בפי עיתונאים משולהבים כ'אחד השרידים האחרונים לחלוצי העמק'", להיקבר בבית העלמין לחלוצים שהקים, כי זהו המקום הראוי לאישיות בעלת שיעור קומה כמוהו.

 

בפיו של יעקב פינס שם שלו תגובה על המאמר המופנית אל מערכת "קתדרה". פינס כינה אותנו, החוקרים, בשמות גנאי – "עושי מעשה זמרי", "פוסקי שפתיים" – ואף הוסיף והביא ציטטות מסיור שערך ב-1921, ובמהלכו "ראה את קברי המתיישבים הגרמניים שניסו להתנחל במקום ומתו מקדחת". עוד מסופר ב"רומן רוסי" כי משחלה יעקב פינס, הביא לו משולם צירקין את חוברת "קתדרה" והעלה שוב את חמתו על "החוחולים הללו המכנים עצמם היסטוריונים". בעיקר יצא קצפו של פינס על שציטטו דברים שייחסו לאביו של משולם, שאמר שעה שסקר את אדמות היישוב ממרום הגבעה "כי אין בביצות איום ממשי". "הם כותבים גם על אבא, הרמאים", אמר משולם במרירות לפינס.

 

בזמן קריאת הספר דמיינתי פגישה ביני, החוקר, לבין דמותו של יעקב פינס. דמיינתי מפגש בצל עץ על הגבעה, מעל אדמות הכפר. משם צפו לראשונה ראשוני נהלל, אהרון בן ברק – סבו של מאיר שלו, ושמואל דיין, על אדמות העמק, וראו את "הביצות השחורות ומימיהן הסרוחים, שהוקפו בקנה סוף הגבוה מגובה אדם". מרחוק, באמצע שדות השלחין, במקום שבו התחלפו צבעי הירוק המשובצים כלוח שח-מט, בלטה חלקה מוצלת על ידי עצים. "אתה רואה, שם", אמר לי פינס, "שם מכרה הזהב של ברוך שנהר".

 

בשיחתנו המדומיינת דיברנו על ההתיישבות הגרמנית שהייתה בגבעה, על החלוצים שהגיעו לגאול את אדמות העמק אחרי נדודיהם בכנרת, בדגניה ובמושבות הברון. דמיינתי את פינס מתרגש, ומספר לי בקול חנוק כיצד הזהיר אותם הערבי מלהתיישב במקום, והם בעקשנותם לא שמעו. "שנה לאחר מכן מתה אשתי, לאה שלי, בקדחת. היא ושני העוברים במעיה. התאומות שלא חטאו ולא ראו אור יום. את חטאי אני מזכיר היום. רציתי להתאבד, אבל החברים הוציאו מידי את הרובה. אשתי ובנותי היו קרבן לביצות" – בכאב ובהאשמה הוסיף, "אותן ביצות שאתה כתבת שלא היו בעמק יזרעאל". הבנתי שאין אלה השעה והמקום לטיעונים מדעיים "אובייקטיביים".

 

בהמשך שיחתנו המדומיינת הסביר לי פינס את התנגדותו לבית העלמין הקפיטליסטי של ברוך שנהר, ואמר לי: "בחור צעיר, סע לעין חרוד, תראה איך הסוציאליסטים קוברים את חלוצי העמק, האבות המייסדים של ההתיישבות העברית". 

 

הסקרנות המדעית ויצר ההרפתקנות ודאי היו גוברים על העלבון מהדברים שפירסמו פינס ומשולם צירקין והייתי יוצא למסע מחקר בעין חרוד. הערכתי כי העוינות של צאצאי החלוצים בעמק איננה מלווה במעשים, שלא כמו העוינות של עמיתים באקדמיה כשקראו את המאמר על הביצות והציעו להחרים את החוקרים ש"חרגו מהנרטיב ההיסטורי האמיתי". אבל במהלך השנים נשאו אותי המחקרים רחוק מאדמת העמק. עם זאת לא שכחתי את "הבטחתי" לפינס. אחרי דור, יצאתי למלאה ולראות איך הסוציאליסטים נתנו כבוד אחרון לחלוצים בני העליות השנייה והשלישית שהלכו לעולמם. כחוקר עקבי, "שנלחם בביצות" ובספיחיהן, חפרתי בספרות מדעית על בתי קברות, ומצויד בידע וב"כלי עבודה" נסעתי לעין חרוד לפגוש את בית עולמם של החלוצים.

 

 

א. על נופי קברים שנסתרו מעיני פינס וצירקין

 

נופם של בתי הקברות בעולם כפי שהם מוכרים כיום הוא תוצר של מאות השנים האחרונות.[2] תהליך העיור והגידול העירוני, וריבוי האוכלוסייה, הגדילו את הצפיפות בבתי העלמין, גם במקומות קטנים יחסית. לכן לקראת סוף המאה ה-18, משני צידי האוקיינוס האטלנטי, התחילו לתכנן ולהקים בתי קברות מדגם חדש. כך לדוגמה בארצות-הברית נוסד לראשונה ב-1796 בית קברות פרטי דמוי פארק, Grove Street Cemetery, שתוכנן על ידי ג'יימס הילהאוז (James Hillhouse), שהיה עורך דין מכובד, סנטור ואיש עסקים עשיר מקונטיקט. המקום היה מחוץ ליישוב, לא רחוק מהקמפוס של אוניברסיטת ייל. שטח בית העלמין חולק לגושי משנה, המופרדים על ידי דרכים. כל גוש חולק בשנית לחלקות, ובהן הקברים סודרו בשורות. "סדר ושיטתיות" בקבורה היו עקרונות המפתח בעיצוב החדש. אליהם יש להוסיף נטיעות מיוחדות של עצים סמליים, ושימת לב כללית לאסתטיקה של המקום.[3] במהלך המאה העשרים, עליית רמת החיים והמשך הגידול המטרופוליטני איפשרו מחד גיסא הקצאת משאבים פרטיים וציבוריים רבים יותר לבתי קברות בארצות-הברית, אך מאידך גיסא גבר הצורך להקצות שטחים נוספים עבורם. בעוד שמצוקת הקבורה בשטחים הציבוריים והצפיפות בהם הלכו וגדלו, הרי בבתי הקברות הפרטיים המצב שונה – שם הושם דגש גדול יותר בעיצוב הנוף הכללי של בית הקברות. אופיו השתנה לפארק פתוח, עם מצבות נמוכות, דרכים, ערוגות פרחים, פסלים וכדומה. במרכז בית העלמין כזה ישנו מבנה מרכזי המספק את כל צורכי הלוויות והקבורה. מקומות אלה ידועים בכינוי Memorial parks, ומנוהלים כעסק רווחי לכל דבר.[4]

מהצד השני של האוקיינוס, בפריס שלאחר המהפכה הצרפתית, חל משבר כשבית העלמין המרכזי באזור Les Halles, במרכז העיר, נסגר עקב בעיות תברואתיות. לאחר מספר שנים תוכננו מספר בתי קברות מחוץ לפריס, שהמפורסם שבהם הוא Pere Lachaise, שנפתח על ידי נפוליאון ב-1804. בית הקברות תוכנן כגן אנגלי – מרחבי אחו ירוק, עם עצים הנטועים בצורה ספוראדית. כיום זהו היוקרתי בבתי העלמין בפריס וקבורים בו מאות אלפים, וביניהם אנשי רוח ותרבות: מולייר, מרסל פרוסט, אדית פיאף, שרה ברננד, אוסקר ווילד ואחרים.[5]

 

לצד התכנון הכללי ששינה את נוף בתי הקברות ניכרת השתנות גם במצבות, שכידוע קיימות אלפי שנים. אבל החידוש בעת החדשה הוא בהפיכת מצבת האבן להנצחה אישית מקובלת של האדם הפשוט. באירופה ובארצות-הברית, עד המאה ה-17, ציון הקבר של אדם פשוט היה צלב מעץ. עליית המעמד הבינוני כחלק מתהליכי התיעוש והעיור הביאה ליכולת של המונים לרכוש עבור יקיריהם מצבות עשויות אבן, תחילה מאבן מקומית ואחר כך מאבן מיובאת. מצבות האבן הפשוטות היו מורכבות משני לוחות – ניצב ושוכב, ומאוחר יותר נוספו צורות ארכיטקטוניות רבות אחרות – עמודים, פירמידות ועוד. בהתאמה, כמות העיטורים והכיתובים על המצבות הלכה והתרחבה ואלה נעשו נפוצים מאוד במהלך המאה ה-19. במחקר בתי קברות באורגון, ארצות-הברית, מאמצע המאה ה-19 ועד שנות השבעים של המאה העשרים, נמצא כי במהלך המאה העשרים חזרה הפשטות לעיצוב המצבות, בדרך כלל בצורות גיאומטריות מלבניות. ועוד נמצא שם כי לאחר מלחמת העולם השנייה גבר השימוש במצבה השטוחה על זו של לוח ניצב. בעשורים האחרונים מוחלף לוח השיש בלוח גרניט עם שלט נחושת קטן ונמוך על מקום הקבר.[6]

 

המצבות בבתי העלמין מספרות לא רק את הסיפור האישי של הנפטר אלא גם את הסיפור החברתי של הקהילה: כמו בחיים, גם בבתי הקברות מתקיימת סגרגציה דתית, חברתית וכלכלית המבדילה אזור אחד ממשנהו. הסגרגציה מציינת את אי-השוויוניות העוברת כחוט השני בחברות האנושיות באשר הן. תכונה חברתית זו מועברת לבית העלמין – פעמים מתוך האמונה כי אי-שוויוניות דומה מתקיימת גם ב"חיים שלאחר המוות". יש להניח כי הסגרגציה המרכזית בבתי העלמין מתהווה על פי השיוך הדתי, מאחר שישנה העדפה לקבורת המתים "במרחב הקדוש" לבני אותה דת. נוסף לכך מתקיימת ההפרדה בבית הקברות על פי המעמד החברתי והעוצמה הכלכלית של הנפטר ומשפחתו. לפיכך בידול במיקום, בגודל נחלת הקבר, בגודל המצבה, בכמות העיטורים ובטיב חומרי הבנייה, יצרו "שכונות טובות" או "שכונות גרועות" בבתי העלמין. יוצא אפוא כי הנחת יסוד בחקר בתי עלמין היא כי טמונים בהם ייצוגים סמליים למעמדות החברתיים. ייצוגים כאלה הבולטים בנוכחותם בנוף מתפרשים כ"פאר ומכובדות" של בני המעמדות הגבוהים, המבדילים אותם בקהילתם "משאר בני אנוש".[7]

 

בתי הקברות היהודיים בארץ עוקבים במידה מסוימת אחרי המאפיינים ההתפתחותיים שתוארו למעלה, בהתאמה להלכה היהודית בסוגיות המוות והקבורה. הנה לדוגמה ירושלים. בית הקברות בהר הזיתים נוהל במשך מאות שנים על ידי החברה קדישא הספרדית, שקיבלה זכות זאת מהשלטון העות'מאני, והיא שקבעה את סדרי הקבורה של בני העדות השונות. בין השאר הנהיגו הפרדה בין קבורת אשכנזים וספרדים. במחצית השנייה של המאה ה-19 הוקמה חברה קדישא אשכנזית, ועד 1948 כבר היו למעלה מעשרים חברות קדישא בעיר, כל אחת קוברת את אנשי שלומה ועדתה על פי מסורתה, במיקום מיוחד בהר הזיתים. לכל אחת מסורת שונה של מצבות – לספרדים מצבות "שטוחות" או "שוכבות", ולאשכנזים מצבות "עומדות" או "ניצבות". מירון בנבנישתי, המתאר את בית העלמין בהר הזיתים, כותב כי "בהר הזיתים מתועדת הגיאוגרפיה של הגולה, מתימן עד צפון רוסיה, מארצות-הברית ועד הודו. התמונה המצטיירת היא של בית עלמין למהגרים". ועוד מציין בנבנישתי, כי אחוז ניכר מתוך מאות אלפי הקברים בהר הזיתים הם קברי ילדים, שעל פי ההלכה היהודית על גיל שש-שבע לא מוקמת להם מצבה, ואם הוקמה כזאת היא תהיה ללא שם או פרטים מזהים אחרים.[8]

רק בשנות השלושים הוקמה חברה קדישא שטיפלה באוכלוסייה החילונית, היא "קהילת ירושלים", שחרטה על דגלה לבטל את הבידול העדתי ולמזג גלויות. את התכנון של אזור קבורתם בהר הזיתים מסרו לקאופמן, שתכנן אזור קברים מסודר בגושים, חלקות ושורות – כמיטב התכנון האירופאי של בתי העלמין. קאופמן הוסיף גם גינות, פינות ירק וישיבה, כחלק מעיצוב דמותו של בית עלמין מודרני בירושלים. היסודות החדשים שהכניס קאופמן נעדרו מחלקות בתי העלמין המסורתיים בירושלים, עקב סיבות הלכתיות. עם זאת, למרות ההצהרה המפורשת של הסרת הבידול העדתי מהתכנון, הוכנס בידול אחר – בין "שומרי שבת" ו"חילונים". אחרי מלחמת השחרור, משתוכנן הר המנוחות בירושלים, הוא שימר מחדש את הבידולים החברתיים והדתיים בתוכו. וכך אפשר למצוא בהר המנוחות חלקות מיוחדות לחסידים, מתנגדים, כורדים, עירקים, אנשי האוניברסיטה העברית, חברי ה"הגנה", הורים שכולים, יקירי העיר, רבנים חשובים ועוד. יש ובידולים אלה סמויים מהעין הבלתי מיומנת, אבל ישנם מקרים שהם בולטים וברורים – בעזרת שילוט, גדרות, שדרות עצים, טרסות, צורת מצבות ועוד.[9]

כמו בהר המנוחות בירושלים, גם בתי עלמין אחרים בארץ, בעיקר האורבניים שבהם, מנוהלים ומתוחזקים על ידי "חברות קדישא", תוך הקפדה ברורה על כללי ההלכה היהודית המשפיעה על נוף המקום, סדרי הקבורה, דפוסי הטקסים, מאפייני המצבות ועוד.[10] חלוצי העליות השנייה והשלישית, בהיותם חדורי רוח המהפכה החברתית, דחו חלקים מסוימים מהמסורת היהודית או שינו אותה על פי צורכיהם בתהליך החילון. כך קרה גם בנושא המוות, כשקהילותיהם השיתופיות נתקלו בו כבר בהתארגנות הראשונה בחצר כנרת.

המחקר על בתי עלמין אלה הוא זעום, בעיקר בהיבט עיצוב המקום במהלך השנים.[11]

 

לכן, תוך נאמנות ל"הבטחה שניתנה למורה פינס", נבחר לצורך המחקר קיבוץ עין חרוד, בגלל ראשוניותו בעמק וחשיבותו ההיסטורית בתנועת "הקיבוץ המאוחד". אפשר לשער כי שדות הקבורה שלו משקפים את עולם התמורות התרבותיות שעבר היישוב. במהלך המחקר נעשה ניסיון להבין באיזו מידה בתי הקברות משקפים את מתח הערכים והקונפליקט שבין השוויוניות לשונות האישית. המחקר התנהל בדרך מתודולוגית שהציע אבריאל בר-לבב.[12] הוא טוען כי אפשר לפרש את מאפייני בית הקברות היהודי על פני מספר היבטים, כמו שער, שכונה, במה או תפאורה. מאחר שמסגרת המאמר מצומצמת מהיקף הסוגיות העולות ממחקר בית העלמין בעין חרוד, נתמקד כאן בהיבטי הבידול ושמירת ערך השוויוניות במרחב המתים, כפי שעולה מבית העלמין עצמו ובעיקר ממסמכים שתיעדו החלטות ושיקולי דעת ונשמרו בארכיון הקיבוץ. יש בכך שוני מהמתודה הפרשנית שנקטה ברברה מאן כאשר סיפרה את סיפורו של בית העלמין הישן בתל-אביב.[13] יוצא אפוא כי זהו מחקר שבעיקרו הוא היסטורי ולוקאלי מבחינת היקף יחידת החקירה הגיאוגרפית, מחקר המנסה להתמודד עם מספר סוגיות בנוף בית קברות קיבוצי במשך כשמונים שנה מאז נחפר הקבר הראשון לרגלי הגלבוע.

 

 

ב. "חבורת העבודה של שם פייגה" - וסיפורו של הקיבוץ[14]

 

"הוא התכופף, משך מתוך הארגז גליון נייר ישן ופרץ בצחוק.

‫'הנה,' אמר, 'תקנון חבורת העבודה על שם פייגה לוין.'

הוא קם והתחיל לקרוא בקול חגיגי.

'סעיף אלף: חבורת העבודה על שם פייגה תתרחק מהבלי העיר ופיתוייה.

‫סעיף בית: החברה לוין תבשל. החבר צירקין ידיח את הכלים. החבר מירקין יחפש עבודה,

החבר ליברסון יכבס וידבר."

(רומן רוסי, עמ' 40)

 

 

סיפורו של קיבוץ עין חרוד עולה מתוך הארכיון המקומי, ובניגוד ל"חבורת העבודה של שם פייגה" שההיסטוריונים לא התייחסו אליה – הקיבוץ מתועד, מסופר ונחקר. ראשיתו קשורה לאירועים שהתרחשו עוד לפני שננעץ המעדר הראשון באדמת היישוב. בקיץ ,1920 חצי שנה לאחר נפילת תל-חי (י"א באדר תר"פ), הקימו עשרות חניכיו של טרומפלדור את הארגון ששם למטרותיו עבודה עברית, התיישבות שיתופית והגנה. הגדוד התקיים עד סוף שנות העשרים. במשך הזמן הצטרפו אליו מאות רבות של חברים והוא אורגן ב"פלוגות" שעסקו בסלילת כבישים ובעבודות חציבה במקומות שונים בארץ. חלק מהפלוגות התארגנו ועלו להתיישבות חקלאית.[15]

בקיץ 1921, כשנה לאחר הקמת "גדוד העבודה", נדרש הקונגרס הציוני הי"ב שהתקיים בקרלסבד להחלטה בעניין עתיד ההתיישבות העברית באדמות העמק. על מנת לקבוע עובדות בשטח התארגנה פלוגה ב"גדוד העבודה" שיצאה בי"ח באלול תרפ"א (1921) והקימה מחנה אוהלים ליד מעיין חרוד, על אדמות הכפר הערבי עין ג'לוד.

עין חרוד הפכה להיות המרכז הארגוני הארצי של "גדוד העבודה". לצד הצעירים שהתעתדו להתיישב במקום שימש המקום גם כמחנה מעבר לעשרות חלוצים נוספים, ובסופה של השנה הראשונה היו שם כ-250 איש. עין חרוד, כמרכז גדוד העבודה, הפכה להיות קלחת רותחת שאנשיה מחפשים את הדרך הנכונה מבחינות ארגונית, פוליטית וחברתית. הדבר הוביל לוויכוחים מרים בין קבוצות שונות, שהוליכו לפרישת חלק מהגדוד והקמת יישוב חדש סמוך – תל יוסף (1923). שלוש-ארבע שנים מאוחר יותר נדד קיבוץ עין חרוד ממקומו ליד המעיין ועלה למקום יישוב הקבע, בגבעת קומיי. המחנה ליד המעיין אוכלס על ידי קבוצות התיישבות אחרות, ששכנו בו עד עלייתן לנקודת קבע – כקבוצת "חוגים" שהקימה את בית השיטה.

 

התרחבות קיבוץ עין חרוד, הקמת תשתית כלכלית המבוססת על תעשייה וחקלאות, ומרכזיותו האידיאולוגית מבחינות חברתית ותרבותית, עשו את היישוב ל'ספינת הדגל' של הקיבוץ המאוחד. היישוב הפך להיות רב-גילי. באמצע שנות הארבעים כבר נמצאו בו למעלה מאלף איש, ולאחר הקמת המדינה הגיע מספר תושביו לכדי 1,300 נפש. ראשית שנות החמישים הביאה על עין חרוד את המפץ הגדול – "הפילוג", שבעקבותיו עזבו מאות אנשים את הקיבוץ והקימו יישוב סמוך – "עין חרוד איחוד". נראה כי עין חרוד הוותיקה, הנקראת מאותה העת "עין חרוד מאוחד", לא התאוששה. מעיד על כך מספר המתגוררים בה כיום, בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 – מספר דומה לזה שהיה לאחר הפילוג חמישים שנה קודם לכן.[16]

 

לענייננו יש לזכור כי עין חרוד כקהילה קיבוצית הושפעה במהלך השנים מאירועים לאומיים כמלחמות ישראל. נוסף לכך, הקיבוץ שנוסד על ברכי רעיונות של חברה קולקטיבית-חילונית-חלוצית, היה חשוף לתמורות חברתיות וכלכליות שעברו על כלל קיבוצי הארץ. בעשור האחרון הבשילו תמורות אלה לכדי תהליך ההפרטה, שאליו נכנס קיבוץ עין חרוד מאוחד בראשית 2010. דפוסי החיים ורמת החיים של היישוב בהווה שונים מאלה של דור המייסדים. נראה כי תהליכים אלה השפיעו על יחסי היחיד/קולקטיב שיתבטאו בתחומים רבים בחיי הקיבוץ, שאחד מהם הוא נושא המחקר.[17]

 

בכל קהילה יהודית (חוץ-קיבוצית) הטיפול בנושא הקבורה וטקסי האבלות מאורגן על ידי בעלי תפקידים מוגדרים בקהילה, שהמפורסמים ביניהם הם אנשי "חברה קדישא" האחראית לבתי העלמין ולקבורה. כידוע, חלוצי העליות השנייה והשלישית, בהיותם צעירים מהפכניים וחילוניים, דחו את המוסדות הארגוניים שהיו קיימים בקהילות בגולה. לפיכך, לענייננו, אחד הנושאים שצריך להתייחס אליהם הוא יצירת חלופה ארגונית פנים-קיבוצית לטיפול בנושאי המוות, קבורה, הנצחה וזיכרון. בתוך תיקי הארכיון בקיבוץ עין חרוד לא נותרו עדויות מתקופת בראשית של היישוב על דבר קיום ועדה מיוחדת לטיפול בנושאים אלה. הם טופלו כנראה על ידי המזכירות המצומצמת של היישוב. רק בשנות הארבעים נמסרה אחריות מסוימת לוועדת התרבות, שצריכה לטפל גם בנושא הזיכרון וההנצחה. הפילוג והמשבר היישובי בעין חרוד, ועליית התמותה בקיבוץ במהלך שנות החמישים, הביאו את הקיבוץ להחלטה להקים ועדה עצמאית – "ועדת בית העלמין". מראשית שנות השישים מנהלת הוועדה הזאת ישיבות ומכינה הצעות החלטה לאסיפות הקיבוץ, ומסייעת לפעילות של מזכירות הקיבוץ בנושאים אלה. עשרים שנה מאוחר יותר התפצלו התפקידים והוקמה ועדה נוספת, "ועדת זכרון והנצחה", ושתיהן אחראיות לנושא בית העלמין, טקסי הזכרון, הלוויה, ההנצחה, טיפול באבלים ובמשפחות שכולות ועוד. פעילותן מאורגנת ונסמכת על תקנונים שהתקבלו במהלך השנים בתנועה הקיבוצית בכלל, ובעין חרוד מאוחד בפרט.[18]

 

איור מספר 1

מראה כללי של בית העלמין הישן של עין חרוד

 

עם זאת, ישנם חברים יחידים בקיבוץ שנושא בית העלמין וההנצחה חשוב מאוד בעיניהם, והם פועלים ויוצרים דינמיקה נוספת ומשפיעים על עיצוב בית העלמין ומרכזיותו בקהילה. בין אלה יש להזכיר, עד אמצע שנות החמישים, את יהודה גור אריה (שלאחר הפילוג עבר לאיחוד), הצייר חיים (אפטקר) אתר, ושושנה חץ (סוקרין). בעשורים שלאחר מכן פעלו חברים אחרים, ישראל אודם ובעיקר תמה ברין, אשר ברגישותם הרבה, ביוזמותיהם ובפעילותם עיצבו את דמותם של בתי הקברות, נושא ההנצחה והאבלות בקיבוץ.

 

כחצי שנה לאחר שהוקמה עין חרוד, בטבת תרפ"ב, פגשה חבורת החלוצים הצעירים את המוות בקיבוצם: מקרה ההתאבדות של נחמן גלרמן, שלא היה אחרון המתאבדים ביישוב. הייתה זו ראשיתו של בית העלמין הישן (שנקרא לפעמים "התחתון", או בית העלמין ליד המעיין, או בית העלמין בגדעונה). במהלך שנות העשרים והשלושים נקברו בו חברי עין חרוד, תל יוסף, קבוצת "חוגים" (בית השיטה) ואחרים. מספר הנקברים המדויק בו אינו ידוע, ויש בו למעלה ממאה מצבות מסוגים שונים. הקברים רחוקים זה מזה מספר מטרים, ועקב השיפוע אין אחידות בגובהם גם באותה שורה. בין קבוצות של מצבות צנועות ופשוטות בעלות סגנון אחיד למדי, ישנן אחדות יוצאות דופן בעיצובן – כמצבתם של רחל ושלמה לביא, חברי עין חרוד. כמו כן ישנן מצבות יוצאות דופן של אנשים אחרים שלא היו חברי קיבוצי העמק, כמו זו של הרוקח אריה אנדרמן.[19]

 

נחום בנארי, שהיה באותם ימים חבר עין חרוד, מתאר את המקום בשנת 1931:[20]

 

שתי שורות של ברושים מוליכות למעלה אל רגלי ההר. מעל כרם הענבים הראשון אשר נטענו - כרינו את בית הקברות. מבין שיחי הגפנים מתנשאות מצבות האבן, אבני זיכרון לאלה שנעדרו מאתנו. 'בית עולם' אינו יושב בדד מחוץ למחנה, קרוב הוא לנו מאוד, כמעט בתוכינו הוא שוכן. כי המקום אשר בחרנו בו לחיינו, ערבות ביצה אלה והשממה שמסביב, היתרו בנו, כי לא נוכל לברוח מפגעים קשים ומאסונות.

ואמנם לא ככל בתי הקברות בית הקברות הזה. ישני עפרו לא אנשים שבעי ימים הם, אשר נטו למנוחות כתם צבאם עלי אדמות. במלוא כחם עזבוהו אלה ובלא עת פקדתם נפקדו מתוכנו. בתי קברות כאלה אתה מוצא בהרבה ישובים שלנו, וכמעט פג גם הפחד המיסטי בפני הנעלם שמאחורינו.

 

התיאור הנשגב, ההרואי והדרמטי של נחום בנארי, שנכתב בין השאר כחומר הסברה של הקרן הקיימת לישראל, הסתיר אמת מרה על מצב בית העלמין בשנות השלושים, כפי שעולה מתוך תיקי הארכיון. למרות שקיבוץ עין חרוד עבר לגבעת קומיי, מרחק של מספר קילומטרים מהמעיין, המשיך בית העלמין הישן לשרת את הקיבוצים שבסביבה עד שלהי מאורעות תרצ"ח (1938). בקיץ 1938, בהשפעת "המאורעות" ומותו של חיים שטורמן, נפתח בית העלמין החדש של הקיבוץ. כבר מראשיתו זכה בית העלמין החדש לתשומת לב רבה יותר, עקב חשיבותו הסמלית של קבר שטורמן. הדבר התבטא בתכנון כללי, לרבות נטיעת שדרות ברושים ועצי פיקוסים עצומים, כנראה בהשפעת האדריכל שלמה אורן-ויינברג מקיבוץ יגור. בית העלמין החדש, הצמוד לבתי הקיבוץ, התרחב כאשר נקבעה בו חלקה צבאית בראשית שנות החמישים. בתחילת שנות השמונים הוא עבר שינוי נוסף, כאשר הוקם בחלקו הצפוני מערך הנצחה שלם לשואה על ידי הפסלת דליה יאירי.[21]

 

איור 2

בית העלמין (החדש) בעין חרוד (מאוחד)

 

 

בית העלמין הנוכחי ("החדש"), דמוי גן עצים מוצל ומרווח, כולל שתי חלקות וקבורים בו למעלה מחמש מאות איש. זהו בית העלמין המהווה את מוקד המחקר הנוכחי. בחלקה א' - שהיא הוותיקה, ישנם מספר דגמים של מצבות. חלקן ניצבות ואחידות, בנויות מיציקת בטון אנכית; חלקן מצבות שיש אופקיות, שוכבות, המונחות לרוב על בסיס בטון. פה ושם נראית בחלקה הראשונה מצבה יוצאת דופן. בחלקה החדשה, משנות השמונים ואילך, האחידות הצורנית בולטת – מצבות שיש אופקיות. נושא האחידות בעיצוב המצבות לעומת השונות בהן העסיק לא פעם את ועדת בית העלמין ואת חברי הקיבוץ, ונדון בו בהמשך.

 

 

ג. "המנוחה [פסיה צירקין] לא עומדת בתנאי הקבלה"

 

 "משולם צירקין שנא את בית-הקברות שלי משום שסירבתי לקבור את אמו, העסקנית הוותיקה פסיה

‫צירקין, ליד אביו. קברתי שם רק את חבריו של סבא, אנשי העלייה השנייה. פסיה צירקין היתה מהעלייה השלישית".

(רומן רוסי, עמ' 24-23)

 

מבלי שהיה מודע לכך, הפגיש ברוך שנהר – גיבורו של מאיר שלו ב"רומן רוסי" – בבית העלמין שיסד, את הקפיטליזם עם המסורת היהודית, בכך שקבע קריטריונים לבידול המתים בבית העלמין. כידוע, פסיה צירקין לא עמדה בהם.

בר-לבב טוען כי "על מקומם של המתים בבית העלמין לשקף את מעמדם בעולם הדתי של החיים: מן הראוי שצדיקים ייקברו סמוכים זה לזה וכך גם רשעים. התעלמות מכלל זה עלולה לגרום אי נוחות רבה למתים חסרי האונים". בית הקברות אינו המקום המתאים לשבירת הגבולות החברתיים.[22] למעשה טוען בר-לבב כי בית העלמין היהודי משקף את הקהילה ואת ארגונה החברתי, תוך התבססות על הנאמר בתלמוד הבבלי, במסכת סנהדרין (מז, ע"א), שאסור לקבור רשעים ליד צדיקים. המשמעות הרחבה שניתנה לאיסור זה היא בידול (סגרגציה) מרחבי בתוך בתי העלמין היהודיים המסורתיים. זהו ההסבר לנוהג להקצות חלקות נפרדות לקבוצות חברתיות שונות, כפי שנראה בבית העלמין הישן בתל-אביב או בבתי הקברות בירושלים.[23]

 

בין סוגי הבידול הידועות בבתי הקברות היהודיים יש לציין את בידול הכוהנים, ולהבדיל – המתאבדים. מחשש שתדבק בכוהנים טומאה שמקורה במתים, ישנה שורה ארוכה של איסורים לגביהם, ונוהגים לקבור אותם קרוב לדרכים ראשיות או לשבילים מיוחדים. כך מאפשרים לקרוביהם הכוהנים להשתתף בהלוויות. הפרדה אחרת מסורתית נובעת מהאיסור על איבוד לדעת, ובעבר היה נהוג לקבור מתים אלה בחלקה מיוחדת בקצה בית העלמין ואפילו "מחוץ לגדר". עם זאת ההלכה מכירה באפשרות שהמתאבד אולי התחרט בשניות האחרונות של חייו על מעשהו ועשה תשובה באותו פרק זמן, ולפיכך הוא יכול להיקבר בקבר ישראל ככל האדם.[24]

 

סוגיית הפרדת המתאבדים בקבורתם כנראה לא עלתה על הפרק בעין חרוד גם כאשר שלושת מקרי המוות הראשונים שחוו בשנת תרפ"ב היו יוצאי דופן: התאבדותם של נחמן גלרמן ושל נחמה אברומין, והירצחו של אהרן רוזין – מאהבה של אברומין. היו אלה הקברים הראשונים שסימנו את בית העלמין הישן בגדעונה. מאחר שהאיבוד לדעת בקרב החלוצים לא נתפס כסטייה חברתית או חטא, הרי לא רק שהם נקברו "ככל האדם" ולא הופרדו, אלא על קבריהם גם ציינו את סיבת מותם: "שלח יד בנפשו" או "שלחה יד בנפשה". נוהג זה התקיים עוד ב-1938, כאשר הצעירה לאה הירשהויט, שעלתה מהולנד לעין חרוד, שמה קץ לחייה בגיל 23.[25] לעומת אי בידול המתאבדים, בולט בשני בתי העלמין של עין חרוד בידול אחר, של אלה שנקראו בטרמינולוגיה הקיבוצית בשם "הורי חברים". "ההורים" היו קבוצה חברתית גדולה למדי שהתגוררה בקיבוץ מבלי שהפכו למעמד "חבר קיבוץ". בעשורים הראשונים מנתה קבוצת "ההורים" עשרות אנשים והיוותה כשישית ממספר החברים, בדרך הטבע פחת מספרם של ההורים משנות השישים והלאה.

איור 3

"שלחה יד בנפשה", בית העלמין הישן

 

איור 4

מצבת "חבר עין חרוד" בבית העלמין החדש

 

ההורים הראשונים הגיעו לקיבוץ כבר במחצית השנייה של שנות העשרים. קבריהם נכרו בבית העלמין הישן בשורות מובדלות בקצה בית הקברות דאז (כיום אחרי השיפוץ הם קרובים לשער החדש), רחוק מקברי חברי הקיבוץ. בידול קברי ההורים נעשה לא רק במיקומם בבית העלמין, אלא גם בהפרדת השורות – שורה לקברי נשים ואחרת לגברים. כך שני בני זוג הורים קבורים כל אחד בשורה נפרדת, כמו קבריהם של לובה ומרדכי גלזל. כשליש מכלל הקברים בבית העלמין הישן הוא של קברי הורים, ויחס דומה קיים גם בין קברי ההורים וקברי חברי המשק בבית העלמין החדש בשתי חלקותיו. מכאן שהנוהג לבדל את קברי ההורים התקיים גם אחרי שנת 1938, כאשר נפתח בית העלמין החדש בצמוד לחצר הקיבוץ, ונמשך כנראה עד שנות השבעים.

 

תופעת בידול ההורים במותם מציינת למעשה את בידולם גם בחיים מצד קהילת החלוצים, ואומר על כך מוקי צור:[26]

 

הקיבוץ לא התייחס לעובדת הזקנה כנכללת במחזור חיי האדם וחיי קהילת-קיבוץ. כשהורי חברים הופיעו בקיבוץ, הם הופרדו באופן מוחלט מהעדה המורדת, הנישאת על מרד הנעורים. ההפרדה התקיימה גם בגלל שההורים דרשו לאכול כשר. הורים אלה ברגע שעלו לארץ לקיבוץ אבד עליהם עולמם המקורי, המסורתי, הם הזקינו מהר ... ההורים חיו כקהילה נפרדת מהקיבוץ באורח חיים.

 

דברים ברוח זו אפשר לשמוע גם מאנשי הקיבוץ עצמו, כפי שעולה מדבריו הביקורתיים של יאיר בנארי, שלא ניסה להצדיק את דור המייסדים. יאיר, מהילדים הראשונים בעין חרוד, טען כי חברי הקיבוץ דאז היו בשנות העשרים לחייהם ולא ידעו איך להתייחס לאנשים בני ארבעים וחמישים. האם אפשר לחייב אותם לעבוד? "אני זוכר את העבודות שנתנו לזקנים לעשות – להיות אחראי על מחסן הנפט, או לאסוף את חוטי הברזל שקשרו בהן את חבילות הקש ברפת ולחברם מחדש ... מעט מאוד מהזקנים היו דתיים, סבתא שלי הייתה דתייה והיה חדר אוכל כשר ובית כנסת מאולתר. אבל כיבדו את דתיותם בבית העלמין וקברו אותם בנפרד כדי לשמר את הייחוד הדתי שלהם ולהבדילם מחברי המשק". למרות זאת הוסיף יאיר ואמר, כי מאחר שההורים לא נחשבו כמפרנסים, ולא נספרו ככוח עבודה כמו חברי הקיבוץ, הם לא זכו לגור בבתי בטון אלא שוכנו בשכונת צריפים נפרדת.[27] דברים דומים כתבה עזה רונן, שהייתה ארכיונאית של הקיבוץ, בשנת 1984: "הורי חברים - אלו היו אנשים זקנים, ברובם דתיים, אשר עלו מהגולה ומחוסר ברירה באו לחיות עם בניהם החלוצים. להם הוקצתה חלקה מיוחדת בה שמרו על עקרונות יותר מקורבים למסורת היהודית הדתית". ועוד הוסיפה וכתבה כי ההקפדה הייתה בעיקר לגבי הורים יוצאי פולין ורוסיה, ולא יוצאי גרמניה, והקבורה הייתה בשורת גברים ובשורת נשים.[28]

 

אם נדמה כי התופעה של בידול "הורים" מאפיינת את ראשוני הקיבוץ ונעלמה עם השנים – נראה כי הנושא אינו כה פשוט. שנים רבות עוד המשיכו לבדל את ההורים מחברי המשק. כאשר הכינו את חגיגות הארבעים לעין חרוד, בשנת 1961, הופיעה חוברת בפורמט גדול של עשרות עמודים שמובאים בה לקט דברים, סיכומים והערכות על הקיבוץ ודרכו. בסוף החוברת, תחת הכותרת "עם זכר מתינו", מופיעים שמותיהם של כל הנפטרים מראשיתה של עין חרוד. אלה שהיו חברי קיבוץ זכו לתיאור קורות חייהם במספר שורות, ואנשים מרכזיים כמו חיים שטורמן זכו לפיסקאות ארוכות יותר. ואילו בסוף הפרק מצויות שלוש רשימות שמיות ללא שום תיאור או התייחסות אישית: "הורי חברים"; "מתו באיבם" – ילדים; ורשימה נוספת המוגדרת "פ"נ" – חללי מלחמה שלא היו חברי קיבוץ, וזרים נוספים הקבורים בבית הקברות. ההתייחסות השונה להורים ניכרת גם עשר שנים מאוחר יותר, בזמן ההכנות לקראת חג יובל הקיבוץ ב-1971. אז התכנסה "ועדת ההנצחה" הכוללת שמונה חברי משק, ודנה בנושא אלבום הזיכרון שיוצב "בבית ציזלינג"(בית הזיכרון וההנצחה בקיבוץ). הם מסכמים את ההנחיות לעיצוב האלבום:

- באלבום יכללו חברי עין חרוד וחברים שהיו לפחות עשרים שנה חברים בעין חרוד

- בדף היזכור לחבר [יהיה] צילום בגודל גלויה כפולה, ולידו סיפור תולדות חייו.

- הדף להורים, כולל בינתיים רק תאריך לידה ופטירה..[29]

 

איור 5

מצבות על קברי "הורים", בית העלמין החדש

 

בידול "ההורים" בחייהם ובמותם אינו תופעה ייחודית לעין חרוד, והוא רווח בקיבוצים ותיקים רבים. כך לדוגמה ביגור, על פי בקשתם של ההורים הוכנה חלקה נפרדת שעברה הכשר דתי שהשתתפו בו אנשי חברה קדישא מחיפה ומכפר חסידים – נוהג שנמשך עד אמצע שנות השמונים ואז בוטל.[30] יש להדגיש כי הבידול של ההורים, שנמשך גם בבית העלמין החדש, היה כאמור למעלה לא רק בקבורתם באזור אחר אלא גם בהבחנה מגדרית – גברים ונשים בשורות נפרדות. באותו הזמן אין הבחנה מגדרית מסורתית בקברי "חברי המשק" , ואין מפרידים ביניהם בשורות. הרי הם בחייהם היו חלוצים עבריים חילוניים, מורדים במסורת הדתית ואינם מקפידים בקטנות כגון אלה המגדריות.

 

הבחנה נוספת בין קברי ההורים לבין אלה של החברים אפשר למצוא בצורת המצבות ובמידה מסוימת גם בכיתוב עליהן. בבית העלמין הישן בגדעונה, למרות הבידול במיקום, בדרך כלל צורת המצבות זהה: מצבות בטון ניצבות ("דגם מצבות אשכנזיות") בצורת קוביות, ובתוכן משוקע לוח שיש קטן ועליו הפרטים האישיים המינימיליים, הכוללים שם פרטי ושם משפחה, תאריך פטירה, גיל ושייכות לקיבוץ עין חרוד. כאשר עברו לקבור בבית הקברות החדש, החלה הבחנה בין צורת המצבות: להורים הוקמה מצבת בטון ניצבת (פעמים עם צורת "כתר" בראשה), ואילו לחברי המשק הוקמה מצבת בטון אופקית-שוכבת ("דגם מצבות ספרדיות"). בסקר בבית העלמין החדש בראשית 2010, נמצא כי כ-90% אחוז ממצבות חברי הקיבוץ הן אופקיות, ואילו רק 43% ממצבות ההורים הן כאלה, והשאר הן בדפוס של מצבה ניצבת. צריך כמובן להביא בחשבון את השפעת תקופת הקמתן, אך כנראה השפעת התקופה מכריעה בעיקר בסוג החומרים שמהם עשויות המצבות (בטון לעומת שיש) ולא בדפוס הבידול הצורני.

 

 

פרט להורים, בשני בתי העלמין של עין חרוד אפשר למצוא בידול נוסף שאיננו שונה מבידול קיים בבתי עלמין יהודיים מסורתיים – חלקות ילדים. סוגיית הפרדת הילדים בקבורתם היא סוגיה מסורתית שאין זה המקום לדון בה. אך ראוי לציין כי המיוחד בעין חרוד הוא כי בבית העלמין הישן, בגדעונה, אין כלל מצבות בחלקת הילדים, ולא ברור כמה ילדים נקברו שם. יש לזכור כי לא כל הילדים שנקברו בחלקה היו מעין חרוד, שכן הובאו לכאן גם פגים מבית החולים "העמק". יאיר בנארי מתאר את ניסיונו האישי ואומר כי הייתה לו אחות שנפטרה בגיל צעיר ונקברה כנראה בחלקת הילדים, ללא שם. "בכל שנה, לפחות פעם אחת, הייתי יורד עם אמא לבקר פה [בחלקת הילדים]. עוד כילד סיקרן אותי, מדוע אין פה מצבות? תשובה ברורה לא קיבלתי. אמא הייתה אומרת לי, שאז אמרו (היא אמרה בלשון רבים – 'אמרו') יהיה ילד חדש וההורים יתנחמו. אין צורך במצבות, יהיה ילד חדש".[31]

 

בידול קברי הילדים ואף בני נוער היה חלק מהתכנית שהציע שלמה אורן-וינברג בזמנו לבית העלמין החדש, שהקצה שתי חלקות ילדים שיפרידו בין חלקות "המשפחות" לבין חלקות ה"יחידים". בבית העלמין החדש, קברי הילדים מסומנים במצבות בטון קטנות, כאשר אבן המצבה אלכסונית, כמו כרית. מעט מאוד פרטים כתובים על מצבות אלה, ובמקרה אחד נרשם רק שם פרטי ללא שם משפחה. אין ספק שמותו של תינוק או ילד הוא מכה קשה למשפחה בכל מקום בעולם. אבל נראה כי ישנו פער גדול בין תשומת הלב וההשקעה העצומה של החברה הקיבוצית בילדים לבין הפשטות עד הדחקה והתעלמות ממותם – כפי שעולה מתוך בתי העלמין של עין חרוד. מסמך בודד שנשמר בארכיון בעניין קבורת ילדים אולי מאיר משהו מהנושא. כותבת אחת מחברות המשק אל ועדת בית העלמין בשנת 1969, שש שנים לאחר מותו של בנה התינוק: "פניתי [אל חבר ועדת בית העלמין] בנוגע למצבה לבן שלי, שעדיין לא הוקמה, והוא אמר לי שאמסור לך פרטים. [שם התינוק] נולד 25 לאפריל 1963 ונפטר ב-10 למאי כלומר היה בן שבועיים...". לא נמצאה התשובה, אם הייתה כזו, של ועדת בית העלמין לאם התינוק.

 

 

ד. "שחקי שחקי על החלומות"

 

"טורים טורים של מצבות, משעולי חצץ אדום ולבן ופינות התייחדות מוצלות, ספסלי ישיבה ירוקים, עצים ופרחים ובתווך – קברו הלבן של סבא"

(רומן רוסי, עמ' 31)

 

בבית העלמין הקפיטליסטי שהקים ברוך שנהר – מיקום הקבר, צורת המצבה וגודלה העידו על מעמדו של הנפטר. אין פלא שאת סבו הוא קבר במרכז. מייסדי הקיבוץ פעלו אחרת.

 

כקהילה חדשה ומהפכנית, חרט הקיבוץ על דגלו את ערך השוויונית כאחד מ"עשרת הדיברות" המרכזיים. היה זה חלומם של החלוצים, שפעלו רבות להגשימו במהלך חייהם בעין חרוד כבקיבוצים אחרים בארץ. לפיכך, במהלך עשרות שנים, בשעות דיונים אין סופיים, באו לעולם הקיבוצי תקנונים מסוגים שונים והוראות טכניות על מנת להבטיח את מימוש חלום השוויוניות בחיי החברים ביישוב. יש קיבוצים המשמרים בצורה קפדנית את השוויוניות – המצבות אחידות ונוסח הכיתוב עליהן קבוע לחלוטין. ישנם אחרים המכירים בעובדה כי למרות הכול, בני אדם שונים גם בחייהם ובתרומתם לקיבוץ ולחברה כולה, ואין סיבה לא לציין זאת גם במותם. "חברי קיבוץ אינם דומים זה לזה בחייהם, איננו רואים כל חובה קיבוצית בהתדמות ובאיבוד דמותנו האישית"; "אנו צריכים להביע את הוקרתנו לחבר על ידי פסוק נאה, משפט מתאים לחייו, ליצירתו, לעבודתו, אשר יחוקק על גבי המצבה".[32]

 

מהתפתחות בתי העלמין בעין חרוד אפשר להבחין כי בבית העלמין הישן, עד מותו של חיים שטורמן (1938), נשמרה במידה רבה שוויוניות בעיצוב המצבות ובכתובות. עם זאת, כנראה הקיבוץ לא התנגד כאשר הוקמו מצבות אחרות, פעמים על ידי בני משפחה מחוץ לקיבוץ, כגון זו המיוחדת הניצבת במלוא קומתה מעל קברו של זאב פריידין, "שנהרג בעבודה בגורן על ידי מכונת הדישה בעין חרוד" ב-1925. במבט ראשון, כללי, על נוף המצבות בבית העלמין החדש בעין חרוד, אפשר לומר כי ניכרת מידה רבה, אך לא רבה מדי, בשמירת עקרון השוויוניות בפני המוות המתבטא בצורות המצבות ובכיתוב. אבל במבט נוסף אפשר יהיה לראות כי ישנם יוצאים מהכלל, הקשורים לרוב בדמויות מרכזיות או מיוחדות שחיו בקיבוץ – כגון יצחק טבנקין, אהרן ציזלינג, חיים שטורמן, חיים אתר, זרובבל גלעד ואחרים.

 

איור 6

מצבתו של חיים שטורמן

 

איור 7

נחלת הקבר של משפחת שטורמן

 

שאלת השוויוניות והאחידות במצבות עולה מפעם לפעם בפרוטוקולים שונים עוד מראשיתו של בית העלמין החדש, כפי שמשתקף מדיון בנושא קבורה משפחתית וסדר הקבורה בשנת 1945: "לפני שנה החליטה מועצת המשק פה אחד, כי בבית הקברות שלנו אין לסדר קברות משפחה מיוחדים. דעת רוב צבורינו הייתה כי הקברים יהיו ערוכים שורות שורות, בלי יוצא מהכלל. כולנו בני תנועה אחת וכולנו חלק שווה בעולם הזה, על אחת כמה וכמה בעולם הבא...".[33] אמנם אין כאן התייחסות ישירה לצורת המצבה אלא הד לרצון להיות שווים לא רק בחיי העולם הזה אלא גם בחיי העולם הבא. כנראה ללא החלטות מפורשות בעניין אחידות המצבות ושוויוניות, נשמר הנוהג גם בשנות החמישים והיה תקף לגבי "אדם מהיישוב" – חבר או חברת הקיבוץ שלא היו יוצאי דופן בפעילותם הציבורית או הקהילתית. לאחר הפילוג, משהוקמה ועדת בית העלמין – בראשית שנות השישיםנושא אחידות המצבות עלה לדיון יחד עם נושאים תפעוליים אחרים של בית העלמין, ובעיות שונות עם הקיבוץ השכן ("האיחוד") בענייני בית העלמין שדרשו את פתרונן.[34]

 

הוועדה נקראה להתמודד עם החלטת האחידות והשוויוניות כאשר נפטר נחום בנארי, שהיה מראשוני הקיבוץ ועזב אותו בשנת 1942. הוא היה פעיל מרכזי בהסתדרות, וילדיו גרו בקיבוץ. בישיבתה מיום 26 באוקטובר 1964 עלה הנושא לדיון:[35] "עניין המצבה של נחום בנארי, המשפחה דורשת שהפלטה תתוכנן על ידי פסל". בקבורה של בנארי טיפל האיחוד. הוועדה מציינת כי "הקברים צריכים להיות בצורה אחידה ובסגנון". בעניין בנארי עולה השאלה "מי קובע?", והתשובה – "האיחוד...". בהמשך הדיון מחדשים את ההחלטה מהשנה הקודמת – "המצבות צריכות להיות אחידות כפי שקבעו. הפלטה עם הפרטים על המת היקר בצורה אחידה. הכתובת יכולה להכיל משפט קצר לציון מיוחד. במקרה שהמשפחה רוצה צורה אחרת מוכרח להתקיים דיון עם המזכירות. המשפחה אינה יכולה לפעול על דעת עצמה".

 

הדיון מחדש את החלטת האחידות, אך משאיר פתח למשפחות לבקש הכרה בשונות. לא ברור אם התקיים דיון מיוחד נוסף לגבי מצבתו של נחום בנארי, שלפי הכתוב קבורתו הייתה באחריות "האיחוד". מקום קבורתו של נחום בנארי נקבע קרוב לאמו (דבורה ברודסקי, נפטרה ב-1948), שאיתה עלה לארץ, באזור שבו נקברו "ההורים". מצבתו יוצאת דופן - גוש סלע גבוה ומרובע מאבן גיר, שנתרם על ידי סולל בונה. בתחתיתה משולב פסיפס צבעוני של גפן וענבים. על המצבה כתוב "לא פסה האמונה באדם – אני מאמין באור". דמותו ופעילותו הציבורית של נחום בנארי, השפעת מוסדות חיצוניים כהסתדרות וסולל בונה, ולחצי משפחתו – אלה כנראה הסיבות למצבה יוצאת הדופן המאתגרת את ערך השוויוניות. למעשה נוצרה בבית העלמין ליד קברה של דבורה ברודסקי "חלקה משפחתית" של נחום בנארי, בה קבורה גם אשתו השנייה, ואף הוסיפו והקימו במקום מצבה מיוחדת לאבי המשפחה, לייב ברודסקי, שנפטר ונקבר באוקראינה.

 

איור 8

המצבה על קברו של יצחק טבנקין

 

על עימות חריף יותר בעניין ערך השוויוניות ואחידות המצבות ניתן ללמוד מהמקרים של בני משפחת טבנקין. המבקר בבית הקברות אינו יכול להתעלם מגוש סלע הגיר הענקי הממוקם במרכז "קשת הברושים", הנמצא מעל קברו של יצחק טבנקין, משקיף מלמעלה ומורם משאר הקברים בבית העלמין. סלע הגיר הענקי, שאיננו מסלעי המקום, עומד במידה מסוימת כנטע זר מנגד לסלעי הבזלת השחורה המקומית שציינה כבר את קברי משפחת שטורמן, ממזרח ל"קשת הברושים". אולי יש בכך ציון סמלי לחייו של האיש, שהיו בעיקר בעולם שמחוץ לעין חרוד. כידוע, יצחק טבנקין היה אישיות בדרג לאומי – הוגה דעות חברתי, מייסד "הקיבוץ המאוחד", חבר כנסת, פעיל פוליטי ועוד. משנפטר בשנת 1971, טקס הפרידה נערך בתל-אביב, בבית הוועד הפועל של ההסתדרות, והספידו אותו מזכ"ל ההסתדרות וראש הממשלה גולדה מאיר. בכל יישובי הקיבוץ המאוחד בארץ נשמעה צפירת דומייה בשעת ההלוויה.[36] משהגיע מסע ההלוויה לבית העלמין בעין חרוד, כנראה לא היה ספק היכן לקבור את האישיות הבכירה ביותר שהייתה בקיבוץ: באמצע "קשת הברושים", שהייתה כזכור כיכר ציבורית ששימשה רחבת ההתכנסות עוד משנות הארבעים ונותרה ריקה. אין יאה ממקום זה בבית העלמין על מנת לקבור את המנהיג המרכזי, גם אם הדבר חרג מהתכנון הפיסי והנוהג שהיו קיימים בקהילה השוויונית. כנראה לא התקיימו דיונים בוועדת בית העלמין לא בנושא מיקום הקבר ולא בצורת המצבה של יצחק טבנקין. אלה הוחלטו במסגרת המשפחה ומוסדות חוץ-קיבוציים. כנראה מרכזיותו וגדולתו של האיש הביאו לכך שאנשי עין חרוד הסכימו בשתיקה, וראו את ההחלטות בעניינו כדבר טבעי, למרות החריגה בנהלים.[37]

 

מעשה אבות [אינם] סימן לבנים – כפי שעלה בגורל מצבת בנו, המשורר משה טבנקין, שחי בעין חרוד והנציח את המקום ואת התקופה בשיריו ונפטר ב-1979. נוסף לכך היה משה גם דמות מרכזית בחיי החינוך והתרבות בקיבוץ. הוא נקבר סמוך לאביו. משפחת טבנקין החליטה להקים לו מצבה מאבן גרניט שחורה, והדבר הגיע לדיון בוועדת בית העלמין. הוועדה עמדה על העניין כי "מצבה מאבן גרניט, השונה מהנהוג אצלנו [שיש לבן]". אמנם המשפחה לא רצתה לחרוג בגודל המצבה אלא רק בהרכב האבן, שמשמעותו כמובן כספית. הגיב על כך אחד מחברי הוועדה ואמר:[38] "ישנה החלטה בין-קיבוצית שאינה נותנת חופש מוחלט בקשר למצבות, אני חושב אם אין לנו שוויון בחיים לפחות לגבי המתים אין לתת משוא פנים...". ועוד הוסיף אותו חבר ואמר כי לדעתו "מצבתו של יצחק טבנקין ודאי לא לפי רוחו". הדיון הפך להיות אישי. נשמעו גם דעות המעודדות חופש ביטוי של המשפחה במצבות. התקבלה החלטה להעביר את הנושא להחלטת אסיפת הקיבוץ, ולהציע שתי הצעות: הראשונה - לאפשר בחירה בין מספר דגמים במסגרת אחידה, והשנייה – לאפשר חופש מוחלט למשפחה. אחרי חודשיים ולחצים נוספים מצד משפחת טבנקין אישרה ועדת בית העלמין הקמת מצבה מגרניט למשל'ה, עוד לפני שהנושא נידון באסיפה. עם זאת, כדי להקטין את החריגה במצבתו של משה טבנקין, החליטה הוועדה לצרף את הדגם מגרניט כדגם נוסף לבחירה בין אלה שיוגשו לאסיפת הקיבוץ. במאי 1980 החליטה אסיפת הקיבוץ לאשר את תקנון בית העלמין, והסעיף הראשון בו נוגע בעניין השוויוניות וצורת המצבות:[39]

 

המצבות בבית הקברות תהיינה אחידות בגודלן ובצורתן. ניתן יהיה לבחור מצבה מבין שלושה דגמים בבית העלמין (לוח שיש אופקי ושני דגמים ניצבים). את לוח השיש ניתן יהיה להחליף לפי פנייה מיוחדת בלוח בצבע אחר. הכתובת על המצבה תיקבע בתיאום עם המשפחה.

 

קברו של משה טבנקין, כבני משפחתם האחרים, נקבע סמוך לקברו של יצחק טבנקין, ויש בכך עדות לסדר קבורה שהעלה את חשיבות הקירבה המשפחתית כשיקול במיקום בבית העלמין. כזכור, ציינה ועדת התרבות והזיכרון בשנת 1945 כי "לפני שנה החליטה מועצת המשק פה אחד, כי בבית הקברות שלנו אין לסדר קברות משפחה מיוחדים". אך המציאות הייתה חזקה יותר ונוצרו בכמה מקומות בבית העלמין נחלות משפחתיות כמו של "השטורמנים" "והטבנקינים". אבל עוד בשנות השישים מעידים הפרוטוקולים של ועדת בית העלמין על בקשות ל"שמירת מקום ספציפי", הן מצד חברי הקיבוץ והן מצד חברי "האיחוד". ואמנם בעשורים האחרונים התופעה של שמירת המקום בבית העלמין לבן/בת זוג הפכה להיות לגיטימית כפי שהיא מקובלת בבתי העלמין החוץ-קיבוציים.

 

איור 9

מצבות מעוטרות באיורים ובכיתוב - פועה וטוליק שביט, חברי הקיבוץ

 

סוגיית השוויוניות וההייררכיה בבית העלמין החלה להתמתן משנות השמונים, כאשר נפתחה החלקה החדשה (חלקה ב'). החלטת האסיפה הכללית ב-1980 – על אפשרות בחירת צורת מצבה מתוך שלושה דגמים, חופש כמעט מוחלט למשפחה לגבי הכיתוב האישי, והנוהג לשמירת מקום לבני זוג – הביאה על פני השטח לאחדות נופית גדולה בתוך החלקה הנוכחית בהשוואה לחלקה הוותיקה. זאת מפני שלרוב נבחרה המצבה השטוחה, עם כיתוב רחב, וכמעט לא נבחרו דגמי המצבות הניצבות כמו אלה שהיו בחלקה הישנה.

 

 

ה. ה"גדודאים" וה"עסקנים"

 

"רוזה מונקין התאלמנה, שכרה לה סויטה במיאמי וניהלה משם את בתי ההימורים של אחיה ... והיום, צרח [משולם צירקין אל ברוך שנהר] 'היום היא קבורה אצלך. באדמת העמק. חלוצה. בונה. אמא מייסדת"

..."כל מי שהגיע הנה בעלייה שניה, יכול לקנות כאן קבר, עניתי לו"

(רומן רוסי, עמ' 25-24)

 

ב"רומן רוסי" בוחן מאיר שלו את גבולות הזכות המיתולוגית להיקרא "חלוץ", בעיקר של אלה שכוחם לא עמד להם בקשיי הימים ונטשו את מחנה "מייבשי הביצות" ונדדו למחוזות אחרים. ברבות הימים, משהזדקנו, שאפו לחזור ולהיקבר, כמו רוזה מונקין, באדמות העמק.

 

גם בעין חרוד עלתה על הפרק סוגיית הזכות של אנשים מחוץ לקיבוץ להיקבר בבית העלמין. לפיכך, תקנון בית העלמין שהתקבל באסיפת קיבוץ עין חרוד מאוחד בשנת 1980 הנציח את נוהלי הקבורה שהיו בו. בסעיף השני בתקנון נקבע כי "בית העלמין נועד לחברי עין חרוד. במקרים מיוחדים תתאפשר קבורת קרובי משפחה מדרגה ראשונה ... דגם המצבה כמקובל בקיבוץ". סעיף זה נועד לקבוע הלכה באשר לזרים שאינם חברי קיבוץ בעניין קבורתם בבית העלמין הקיבוצי, ולהסדיר סוגיה שליוותה את הקיבוץ כמעט מראשיתו. ידוע כי משאושר תקנון, הרי שינויים בו מצריכים התדיינות והחלטות להתאמתו לחיים הזורמים. וכך קרה כי נושא קבורת זרים דרש חידוד נוסף. כך לדוגמה בראשית שנות האלפיים, בישיבה של ועדת בית העלמין, טען אחד החברים כי "יש ביקוש מוגבר להיקבר בבית העלמין שלנו. ישבנו לאור זאת והתדיינו בוועדת בית העלמין. מיכאל מתנגד בכל תוקף לקבור זרים מעבר המוחלט בתקנון ... המטרה היא לא להפוך זאת למשהו עסקי כמוהם [הכוונה לבתי העלמין בעינת ובגבעת השלושה]". הנושא הועבר למזכירות המתאמת, שנדרשה להוסיף בתקנון את השורה "בני עין חרוד אשר אינם מתגוררים במשק, יוכלו להיקבר בעין חרוד אם ירצו בכך ... אפשרות זו לא תינתן לבני משפחתם אחריהם".[40]

 

מאחר שעין חרוד שימשה בראשיתה מרכז ל"גדוד העבודה", ועברו דרכה או שהו בקיבוץ זמן מסוים מאות אנשים נוספים שעברו להתגורר במקומות אחרים בארץ או בחו"ל – יש מהם שביקשו להיקבר לאחר מותם בעין חרוד.

אבל עוד לפני כן, כבר בשנות השלושים, יצא שמו של בית העלמין בעין חרוד למרחקים, אולי בהשפעת ספרו של בנארי שסיפר על בית העלמין הישן, ספר שהופץ על ידי הקק"ל.[41] נראה כי בית העלמין נתפס פחות מסורתי ופחות נוקשה בהלכות קבורה, ועם זאת מקום "מכובד" להתיישבות הציונית המתחדשת בארץ. וכך אין פלא כי בנובמבר 1934 הגיע למזכירות הקיבוץ המכתב הבא:[42]

 

חברים יקרים

קבלתי היום מכתב מאת הד"ר נ.[נחום] גולדמן בפריס, ובו נקודה הנוגעת לעין חרוד ...

גופו של המנוח אוסקר כהן נשרף ולפי בקשת היורשים עומדים להביא את אפר גופו ארצה. ידידיו חושבים כי מקום הקבורה צריך להיות בקבוצה - עין חרוד או דגניה. מובטחני שההסתדרות תעשה את הכל למען הגשם את הדבר. (אני כותב לעת עתה רק אליכם ומחכה לתשובתכם).

בב"ח שלכם

[חתום: מארמונט??]

 

לא נמצאה תשובת הקיבוץ לפנייה של נחום גולדמן, ולא נמצאה שום עדות לקבורת אפרו של אוסקר כהן, אך המכתב מעיד כי שמעו של בית העלמין כבר היה ידוע ברחבי העולם הציוני-יהודי. לא הייתה זאת הפעם היחידה שפנו לעין חרוד בבקשה לקבורת אפר, ואחת המרגשות שבהן היא הפנייה של בני משפחה מחיפה

לקבור את אפר דודתם, פרידה שיינוביץ, בבית הקברות. במכתב מספרים הכותבים כי דודתם הייתה חברה בעין חרוד ב-1923, אך עזבה את הארץ עם קבוצת מנחם אלקינד. "עם השנים היא התפקחה כנראה מאשליית הקומוניזם כפתרון לכל הבעיות ... והפכה לציונית אדוקה, אבל כל הדרכים חזרה היו סגורות לפניה. היא ביקשה לפני מותה שאפרה יוטמן בעין חרוד". אחות אחרת, שנותרה בחיים, הגיעה מברית-המועצות והביאה לארץ את אפר אחותה. למרות המרחק בשנים וכאב הפרישה של קבוצת אלקינד מגדוד העבודה, נענה הקיבוץ לבקשה ואפרה הוטמן בבית העלמין, עם מצבה פשוטה שהכתוב עליה מספר את הסיפור העצוב.[43]

 

נראה כי בעבר היה הקיבוץ פתוח יותר לקבלת זרים לתחום בית העלמין שלו, בעיקר כאשר מדובר באנשי "גדוד העבודה", שחבריהם/עמיתיהם עדיין חיו בקיבוץ. חלק מאנשי גדוד העבודה הפכו במהלך חייהם להיות דמויות מרכזיות בתנועת העבודה ובהסתדרות העובדים הכללית. אחדים מהם ביקשו להיקבר בעין חרוד, ושניים מהחשובים שבהם מצאו את מנוחתם לעד בקיבוץ. הראשון מביניהם היה מאיר רוטברג, איש העלייה השנייה, מי שייסד את "המשביר המרכזי" והיה מבכירי ה"הגנה" בארץ. הוא נפגע בתאונת דרכים והיה משותק כעשר שנים, ונפטר בשנת 1951. הוא נקבר בחלקו הצפוני של בית העלמין, לא רחוק מקברו של שטורמן. על מצבתו השטוחה והמוזנחת, השונה ממצבות חברי המשק, כתוב רק שמו והתאריך העברי של פטירתו. זר אחר מאנשי גדוד העבודה שזכה להיטמן בעין חרוד היה הלל דן, איש העלייה השלישית, שהיה מראשי "סולל בונה" ודמות חזקה מאוד במשק הישראלי. הוא נפטר ב-1969. מצבתו עשויה מאבן אדמדמה מעובדת חלקית, ועליה חרוט שמו. גם מצבתו הוזנחה כמו זו של מאיר רוטברג עמיתו – אולי עדות נוספת לזרותם ולריחוקם מאנשי הקיבוץ.

 

נראה כי גם במקרה של נפטרי "גדוד העבודה" הייתה בחירה מודעת מי ייקבר ומי לא "בבית העלמין של החלוצים". זאת ניתן ללמוד מתכתובת בין מנחם קפליוק, שהיה מהסופרים הבולטים של עיתון "דבר", ובין הקיבוץ, בתחילת שנות השמונים. מנחם כתב כי הוא מבקש לתת "מקום בבית העלמין של עין חרוד לאחי שלמה קפליוק, מהראשונים שעלו על קרקע עין חרוד ... כיום הוא שוכב על ערש דווי, מצבו נואש וחפצו האחרון הוא להיטמן באדמת עין חרוד". מנחם מספר על קורות אחיו ב"גדוד העבודה", ועל כך שלמרבה הצער נפגע בעבודת מחצבה מטעם הגדוד בחיפה והפך להיות נכה. חברתו של אחיו עזבה את הארץ עם קבוצת אלקינד. האח נותר גלמוד ולבסוף נכה שהתגורר שנים בבתי מחסה. "כחלוץ אשר הקריב ממיטב שנות נעוריו למען הארץ וכאחד מראשוני עין חרוד, ראוי אחי שלמה, שתתמלא משאלתו האחרונה" – חותם מנחם את המכתב. מזכירות הקיבוץ ענתה כי קורות חייו של שלמה קפליוק "נוגעים ללבנו, לצערנו איננו יכולים להיענות לפנייתך לקבור את אחיך בבית העלמין שלנו, היות ואנו מוצפים בפניות דומות של עשרות אנשים שהשתייכו לגדוד העבודה. וזה מבוקשם האחרון". ועוד מוסיפה המזכירות ומזכירה את החלטת הקיבוץ לקבור רק קרובי משפחה מדרגה ראשונה.[44]

 

איור 10

מצבת אברשה ויווה חסין, אנשי גדוד העבודה

 

נראה כי "המזל" לא שיחק למשפחת קפליוק, אולי כי לא היו "ידוענים" מספיק בתנועת העבודה בארץ ישראל, כמו הלל דן או יעקב רוטברג. קפליוק גם לא היה קרוב משפחה כמו אברשקה ויווה חסין, מאנשי הגדוד, שעזבו את הקיבוץ וחיו בקריית חיים, אך נקברו שם בזכות בתם (פועה שביט), חברת הקיבוץ שנקברה על ידם במרכז בית הקברות. הוא גם לא היה בעל הון כמו משפחתו של הסופר האידי זאב ברכות מירושלים, שתרמה כספים רבים למשכן לאמנות בעין חרוד. על פי פניית המשפחה החליטה המזכירות המצומצמת של עין חרוד ללכת לקראתם ולגמול להם במשהו על תרומותיהם. על קברו של זאב ברכות (ברוכס) כתוב בעברית ובאידיש: "סופר יידיש ראשון של תקופת העלייה השנייה בארץ ישראל". אשתו נקברה לצידו מספר שנים מאוחר יותר, לאחר שהועבר סכום כסף נוסף לשמירת חלקת קבר עבורה.[45]

 

כמו במקרה של הסופר האידי, שמירת התקנון בעניין קבורת זרים נראית גמישה גם בשנות האלפיים, בניגוד לפרשנות "בית שמאית" שננקטה במקרה של ה"גדודאי" הנכה שלמה קפליוק. מסקנה זאת עולה מתוך חילופי מכתבים עם משפחת איש רפואה בכיר, שלאחר עלייתו לארץ בסוף שנות החמישים שימש ארבע שנים רופא בקיבוץ, אך אינו מתגורר בו כבר כחמישים שנה: "ברצוני לשאול האם אוכל להיקבר יחד עם אלה שחלמו חלומות יחד עמי ואלה שעזרו לי להשריש שורשים בארצינו. מאז ומתמיד אני מרגיש שעין חרוד הוא ביתי הרוחני ועל אדמתו חש אני השתייכות נצחית לארצינו". בקשתו אושרה על ידי הקיבוץ בשנת 2007 ונשמר לו ולרעייתו מקום בבית העלמין.

 

בסקר שבוצע בראשית 2010 בכלל המצבות בבית העלמין של עין חרוד, תוך התאמתן לרשימות הנפטרים המצויות בארכיון הקיבוץ, התברר כי 25 זרים שאינם חברי קיבוץ או קרובי משפחתם קבורים בבית העלמין. אליהם יש להוסיף עוד בני משפחה חיצוניים – כאחים ואחיות, ילדים, נשים או בעלים שלא היו חברי קיבוץ אך נקברו בו. בניגוד לבידול המרחבי של ההורים, לא נמצא בידול של זרים בבית העלמין של עין חרוד, אולי בגלל מספרם הקטן והספורדיות של קבורתם. בחלק מהמקרים מצבתם שונה, אך באחרים היא תואמת את מקובל בקיבוץ בתקופה שבה נפטרו.

 

 

אפילוג: "אדם כי ימות בעמק יזרעאל"

 

אדם כי ימות

ש. שלום

 

אדם כי ימות בעמק יזרעאל

תדומנה שבלים

קודש קדשים הוא עמק יזרעאל

ואין בוכים בקודש הקודשים.

 

וברדת הלילה על עמק יזרעאל

יזדעזעו כוכבים

נרות נשמה הם בעמק יזרעאל

לאלה שאין להם 'קדיש'...

 

 

כשני דורות לפני שביקר מאיר שלו בספרו "רומן רוסי" ב"קריצת עין", אך בחיבה והערכה, את "בית העלמין לחלוצי העמק" – לכד המשורר שלום שפירא (ש. שלום) את אווירת התקופה בהתהוותה. זאת התקופה שבה עלו על הקרקע עין חרוד, נהלל ויישובים נוספים, והמשורר הנציח את תחושת גדולת הרגע של גאולת העמק.[46] גאולת העמק והאדם הושגו לא רק בזכות עבודת האדמה, אלא גם בזכות המתים שהפכו את האזור כולו ל"קודש הקודשים" של התנועה הציונית. השיר שהגיח מעומקו של הנרטיב הציוני-ההירואי של תקופת הבראשית, מצדיע "לאלה שאין להם קדיש". האם רומז בכך ש. שלום על המסורת השונה שהשתרשה בעמק בהקשר למנהגי קבורה ואבל בהתיישבות החלוצית השיתופית?

 

את סוגיית השונוּת הקיבוצית בתחומי המוות והאבלות הקיף הלקט שערכו שוע ובן-גוריון, כפי שהוזכר למעלה. שם הם כותבים כי בית העלמין הוא "מעין ספר היסטוריה של המקום. הבא לדובב את מצבותיו ישמע הן סיפוריהם האישיים של הטמונים תחתיהן, והן פרקים והתרחשויות מן העבר הרחוק והקרוב מתולדות המקום. במובן זה הולם את המקום הכינוי היהודי-מסורתי – 'בית עולם'".[47] הם מצביעים על כך כי בקיבוצים רבים, כמו בעין חרוד, ישנם קברים מיוחדים של "ימי הבראשית", בהם טמונים רבים שמתו בטרם עת וקברים אחרים של אלה ששרדו את ייסורי הבראשית והפכו להיות "שכבת הוותיקים" בקיבוץ. אלה וגם אלה "מייצגים את 'האבות המייסדים' ואת המיתוס הקולקטיבי, את החזון המקורי בטהרתו".

 

בגישה הזו, כי בית העלמין הוא מעין ספר היסטוריה של היישוב, נעשה כאן ניסיון לבחון את אחד העקרונות החשובים של הקיבוץ כקהילה סוציאליסטית שחרטה על דגלה את ערך השוויוניות בין בני האדם. נראה כי כמו בחיים, הניסיון לשמור על ערך השוויוניות אינו דוגמטי וחד-משמעי בעין חרוד (מאוחד). ראשית, התפרקה השוויוניות בהקשר לשיוך החברתי - חברי הקיבוץ בודלו מהורים, אבל השתדלו לשמור על אחידות מסוימת בתוך כל קבוצה. יש בכך אמירה קהילתית חזקה של שוני אישי וחברתי בין-דורי. עוד נמצא כי חברים יוצאי דופן, שזכו בחייהם להערכה ואף לתהילה ברמה הארצית – הפוליטית והתרבותית – התייחסות ההנצחה אליהם על ידי הקיבוץ הייתה שונה מאשר אל "חבר" מהשורה.

 

נמצא כי בבית העלמין בעין חרוד (החדש) קיים הבדל בין קברי ההורים והחברים גם בכיתוב על המצבות: בשני שלישים ממצבות ההורים אין כיתוב אישי נוסף, להוציא פרטים מזהים. עם זאת במהלך שנות השבעים התחיל להופיע שיוך משפחתי כחלק מהכיתוב על מצבות ההורים: "אמנו היקרה", "אלמנתו של..." וכן נוספו כתובות מסורתיות יהודיות, "פ"נ" (פה נטמן, או פה נקבר) בראש המצבה ו"תנצב"ה" בתחתיתה. משנות השבעים והשמונים כבר מוצאים כתובות אישיות על חלק ממצבות ההורים, כגון "בפטיש ובבלמינה ועם כל הלב", או "אמא מפולין, אבא מסוריה. אידיש שפתה, ערבית מילותיו, העברית בתווך – גשר לאהבתם". גם על מצבות חברי הקיבוץ חלה באותה העת עלייה משמעותית בכיתוב האישי – לעתים כיתוב אישי או חלוצי ("זך וישר", "אמת הבניין בידו וחזון בלבו") או פסוק ספרותי ("ופרחים פרחו בצידי נתיבי בעברי", "במפנה הדרך, בערוב היום, יקיפוני חרש ילווני דום"). במקביל גבר במצבותיהם של חברי המשק השימוש במוטיב יהודי-מסורתי. ברובן מופיעה הכתובת "תנצב"ה" אחרי שורות הכיתוב האישי – כהכרזה החותמת את פרשת חייו של החבר בעין חרוד כיהודי. האם ישנה בכך "חזרה בתשובה" למקורות שמהם ינקו הוריהם והדורות הקודמים להם?[48]

 

ועוד מראים שוע ובן-גוריון כי התנועה הקיבוצית על מאות יישוביה, וזרמיה האידיאולוגיים השונים, פיתחה במקביל מגוון של פתרונות בנושאי האבלות, הזכרון ובתי העלמין. אחד המרכיבים החשובים בשונות הבין-קיבוצית בתחום הנחקר הוא מידה השמירה על ערך השוויוניות שלאחר המוות, כפי שבא לידי ביטוי בבית העלמין המקומי. לעומת פלוראליזם מסוים שהוצג בעין חרוד, ישנם קיבוצים – בעיקר מ"הקיבוץ הארצי" – שבהם נשמרו בקפדנות במשך שנים ארוכות לא רק צורה אחידה של המצבה, אלא גם סדר הקבורה. הסדר היה כרונולוגי, להוציא מקרים בהם התקיים בידול מיוחד – הורים, ילדים וחיילים. יוצא אפוא כי מנופם של בתי עלמין אלה עולים בבירור יחסי הכוחות בין הפרט ובין הכלל הקהילתי-השיתופי באופן שונה מזה שהוצג בעין חרוד.

 

בכפרם של צירקין ומירקין, ‫"בית העולם לחלוצים" "עצר את מהלכו של הזמן כטריז עצום שנתקע באדמה, ריסק תקנונים ואורחות חיים, הפר את מחזורי הזרעים ובז לעונות השנה". בניגוד אליו, נמצא בצידו המזרחי של העמק – בעין חרוד (מאוחד) – בית העלמין לחלוצים שלא ריסק תקנונים, אלא היווה המשך לאורחות החיים שעיצבו החלוצים. הוא משתלב במחזורי הטבע ועונות השנה, כפי "שעוצבו" בעזרת רעיונותיהם של אנשי העליות השנייה והשלישית.

אמיתות אלה יעמדו במבחן הזמן העתידי: מאחר שחלק ניכר מהקיבוצים עברו תהליכי הפרטה, מרתק יהיה לבדוק בעוד עשרים שנה את השפעת התהליך על דמותו של בית העלמין: מה יקרה בבית העלמין ובאתרי ההנצחה האישיים בקיבוץ כאשר גם בהם יהיה "תג מחיר" לכל פריט כמקובל בחברה קפיטליסטית – מחיר לחלקת קבר, מחיר למצבה, מחיר לדף הנצחה באוגדן ושלט ב"בית הראשונים", מחיר לשמירת תיק בארכיון היישוב, מחיר להלוויה ועוד. האם, לפיכך, צפוי בעתיד נוף בית העלמין הקיבוצי להיראות יותר קפיטליסטי, ופחות "מייצג את 'האבות המייסדים' ואת המיתוס הקולקטיבי, את החזון המקורי בטהרתו"?

  

 

 

 

 



[1]          . המאמר המקורי: י' בר-גל וש' שמאי, 1982, "ביצות העמק – אגדה ומציאות", קתדרה, מס' 27, עמ' 174-163. הסיפור של מאיר שלו הופיע בכתב העת מוניטין, גיליון 80, עמ' 97-96. הספר רומן רוסי הופיע בהוצאת עם עובד, 1988. בספרו מצטט מאיר שלו בהרחבה את המאמר המקורי ב"קתדרה", בעיקר בפרקים 40-39. לענייננו כאן, הציטוטים מספרו מופיעים בטקסט בכתב מוטה. בפרולוג הם בעיקר מעמודים 292-288. ספרו של מאיר שלו מהווה אפוא מסגרת חיצונית, ספרותית, ששימשה כזרז חשוב למחקר של בתי העלמין של עין חרוד. כך הזכרון הקולקטיבי והמחקר המדעי, הסופר הירושלמי והחוקר החיפאי, שלובים ומשתלבים זה בזה בסיפור העמק.

[2]          ראה לדוגמה: J.S. Curl, 2002, Death and Architecture,Sutton Publishing; K. Worpole, 2004, Last Landscape: the Architecture of the Cemetery in the West, Reaktion Books; R.H. McGuire, 1988, "Dialogues with the Dead: Ideology and the Cemetery", in The recovery of Meaning: Historical Archeology in Eastern US. Smithsonian Institution Press. pp.435-480;R.A., Etlin, 1984, The Architecture of Death, Cambridge, mass, MIT Press; D.S.Miller and J.D.Rivera, 2006, "Hallowed ground, Places and Culture" Space and Culture, 9, 334-350 ,

[3]          J.B. Jackson, 1967-8, "From Monument to place", Landscape, 17, pp.22-26

[4]          C. Howett, 1977, "Living landscapes for the Dead", Landscape, 21, pp.9-17

[5]          J.R. Pitte, 2004, A short Cultural Geography of Death and the Dead", GeoJournal, 60, pp. 345-351

[6]          Francaviligia, R.V. 1971, The cemetery as an evolving cultural landscape" Annals, Association of American Geographers, 61, pp. 501-509,

[7]            C.C Park, 1994, Sacred worlds: an Introduction to Geography and Religion, Rutledge, pp.223

[8]          מ' בנבנישתי, 1990, עיר המנוחות: בתי העלמין של ירושלים, כתר, עמי 63-64 (להלן: בנבנישתי).

[9]          ראה גם מאמרו של עמירם גונן על הר המנוחות בירושלים: A. Gonen, 1997, Choosing the Right Place of Rest:The Socio-Cultural Geography of a Jewish Cemetery in Jerusalem" in H .Brodsky (ed), Land and Community: Geography in Jewish Studies, University press of Maryland, pp. 87-104

[10]        מבין המקורות הרבים לנושא בית הקברות היהודי ומנהגי אבלות, ראוי להזכיר את ספרו החשוב והבסיסי של י"מ טיקוצינסקי, 1960, גשר החיים, דפוס סלומון בירושלים; נ' רובין, 1997, קץ החיים - טקסי קבורה ואבל במקורות חז"ל, הקיבוץ המאוחד; י"ש ליכטנשטיין, 2007, מטומאה לקדושה - תפילה וחפצי מצווה בבתי קברות ועלייה לקברות צדיקים, הקיבוץ המאוחד. סקירה תמציתית מופיעה גם אצל ש' מייזליש, 1987, חיי אדם - זכרון לברכה, מודן.

[11]        מקור חשוב לנושאי האבל ובתי העלמין בתנועה הקיבוצית הוא בלקט שערכו צ' שוע וא' בן-גוריון, 1990, ילקוט אבלות, ועדת החברה הבינקיבוצית וארכיון החגים, בית השיטה. (להלן: ילקוט אבלות).

[12]        א' בר-לבב, 2004, "מקום אחר - בית הקברות בתרבות היהודית", פעמים, 99-98, עמ' 39-5. יש לציין כי סקירה ראשונית על בית העלמין בעין חרוד כבר מצויה אצל: Y. Bar-Gal and M. Azaryahu, 1997, "Israeli Cemeteries and Jewish Tradition: Two Cases" in H .Brodsky (ed), Land and Community: Geography in Jewish Studies, University press of Maryland, pp. 105-125 , 

[13]        ב' מאן, 2001, "והיישוב הלך אחרי הקברים: בית הקברות הישן בתל אביב כמקום וכטקסט", מכאן, כרך 2, עמ' 12 (להלן: מאן).

[14]        ברצוני להודות לאנשי עין חרוד (מאוחד): לאילנה ברנשטיין, הארכיונאית שסייעה בעצות חשובות, והעמידה לרשותי מסמכים רבים לרבות עבודת גמר של ארבל בנארי, 1984, "בית העלמין הישן של עין חרוד", שנתנה סקירה ראשונית. לחבר הקיבוץ יאיר בנארי, שידיעותיו וסיפוריו על בית העלמין היוו בסיס חשוב למחקר. למירה יהודאי ולמיכאל אודם, שהיו חברי ועדת בית העלמין וסייעו בתחומם. הוקרה לרעייתי ד"ר ברוריה בר-גל, שהייתה עמיתה נלהבת ומבקרת קפדנית במהלך עשיית המחקר.

[15]        חומר רב נכתב על גדוד העבודה. ראה לדוגמה י' ארז, 1964, ספר העליה השלישית, עם עובד; ע' מיכאלי וה' אביגדורי-אבידוב, 2004, עלילות גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור, הוצאת הקיבוץ המאוחד; וכן אצל א' יערי, 1947, זכרונות ארץ ישראל, הוצאת ההסתדרות הציונית, כרך ב', עמ' 1212-1185.

[16]        קיבוץ עין חרוד הוא אחד היישובים המתועדים והנחקרים ביותר, לא רק בגלל ראשוניותו אלא גם בשל מעמדו בתוך הקיבוץ המאוחד. נכתבו עשרות ספרים ומאמרים על ידי חברי הקיבוץ וחוקרים שונים. נזכיר את הסקירות האלה: ג' זרובבל ונ' ציזלינג, 1972, עין חרוד פרקי יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד; א' ינאי, 1983, תולדות עין חרוד, הוצאת דבר; ל' לויטה, 1983, בעין חרוד לרגלי הגלבוע, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

[17]        לאחר הפילוג, ועד סוף שנות השישים, המשיכו אנשי עין חרוד איחוד להיקבר בבית העלמין שבמאוחד. לאחר מכן הם הקימו בית עלמין נפרד, שלא נכלל בעבודה זו. עם זאת, חלק מוותיקי עין חרוד איחוד מבקשים להיקבר בבית העלמין של המאוחד, ובקשתם מאושרת.

[18]        החלטות שונות בנוהלי קבורה ואבלות בעין חרוד ישנן מתאריכים שונים, כגון החלטות 20 ביוני 1970 של הקיבוץ, ונהלים שאושרו בוועדת החברה הבינקיבוצית ממרס 1978. איתם יחד מצויה גם מחברת ועדת בית העלמין, ומסמכים רלוונטיים אחרים מצויים בתיקי זכרון ואבלות בארכיון הקיבוץ, במיכל 21.6.2. על התפתחות הנושא בתנועה הקיבוצית ראה ילקוט אבלות, עמ' 144-143 (לעיל הערה 11).

[19]        במניין המצבות בבית הקברות הישן נספרו רק אלה המשויכות לקיבוץ עין חרוד, כחברי משק או כהורים. לאחר 1938 נוספו בבית העלמין הישן שלושה קברים הקשורים לעין חרוד: שלמה לביא – ליד קבר אשתו, שושנה חייקין – ליד קבר בעלה וכן גליליה אברמסון – בתה של נחמה אברומין ששמה קץ לחייה ב-1922 ורצחה את מאהבה אהרן רוזין הקבור במרחק גדול יחסית ממנה. ראה: ר' סבוראי וג' גופר (עורכים), 2000, יומנה של נחמ'קה אברוני-אברמסון, הוצאת תמוז. יש לזכור שבית החולים של העמק במיקומו הראשון היה בתוך קיבוץ עין חרוד, לפני שעבר לעפולה (1930), ובית הקברות שימש לקבורת נפטרים שלא היו חברי הקיבוצים ונפטרו בבית החולים. כמו כן הייתה תמותה גבוהה מאוד של תינוקות, ואלה נקברו בחלקה מיוחדת בבית העלמין הישן ללא ציון, ולכן מספר הנקברים המדויק אינו ידוע.

[20]        נ' בנארי, 1931, עין חרוד, הוצאת הקקה"ל, עמ' 83-78. נחום בנארי (ברודסקי), 1963-1893, עלה מאוקראינה, הצטרף לעין חרוד, ושימש שליח של החלוץ בגולה. עזב את הקיבוץ ב-1942. היה ממעצבי מפעלי התרבות והחינוך של הסתדרות.

[21]        ארכיטקט הגנים שלמה אורן וינברג תכנן בתי עלמין וגנים בקיבוצים רבים, ועבודתו ברמת הנדיב זכתה לתהילה. ראה ר' אניס וי' בן-ערב, 1994, גנים ונוף בקיבוץ, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, עמ' 91-88. בעזבונו של שלמה אורן וינברג, בקיבוץ יגור, אין הוכחות לתכנון בעין חרוד, אבל בארכיון עין חרוד נמצאה טיוטה של מפת תכנון שהוא חתום עליה. על עיצובו של אזור ההנצחה בבית העלמין, ראה ילקוט אבלות, עמ' 323-322. ברצוני להודות לפרופ' רות אניס על מידע בקשר אליו.

[22]        א' בר-לבב (לעיל הערה 12), עמ' 11-10.

[23]        בתל אביב קיימת חלוקת משנה לסופרים, מדינאים, מקימי תל-אביב, רבנים חשובים ועוד. ראה צ' קרול וצ' לינמן, 1940, ספר בית הקברות הישן של תל-אביב, תל-אביב; מאן (לעיל הערה 13), עמ' 32-5. בירושלים מגיעה הסגרגציה לקיצוניות במספרם הרב של חברות הקבורה, וחלוקת הר המנוחות לעשרות חלקות-משנה עדתיות גם על פי קריטריונים אחרים, כגון חלקת האוניברסיטה העברית, חברי ה"הגנה" ועוד. ראה בנבנישתי (לעיל הערה 8).

[24]        מייזליש (לעיל הערה 10), עמ' 58.

[25]        על נושא ההתאבדויות בראשית ההתיישבות בכנרת ובקבוצות אחרות, ראה ילקוט אבלות, עמ' 127-122. מתוך שלושים ושלושה הקברים בבית העלמין הישן של עין חרוד, על חמישה רשומה ההתאבדות כסיבת המוות.

[26]        דברי מוקי צור, מצוטטים בילקוט אבלות, עמ' 130.

[27]        ריאיון עם יאיר בנארי, 28.12.2009.

[28]        מסמך בכתב ידה מתאריך 27.5.1984, בתיק זיכרון, מיכל 21.6.2, ארכיון עין חרוד מאוחד. עזה רונן נולדה בעין חרוד, הייתה בפלמ"ח ועסקה בהוראה ובהדרכה. נפטרה בשנת 2009.

[29]        ז' גלעד, 1961, ארבעים שנה לעין חרוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 67-59; החלטות ועדת ההנצחה מיום 20.5.1971, תיק זיכרון, מיכל 21.6.2.

[30]        ילקוט אבלות, עמ' 274.

[31]        דברים ברוח זו סיפר יאיר בנארי בריאיון איתו, 28.12.2009, וכן מצוי דף מודפס שכתב על בית העלמין בגדעונה ובו תיאור חלקת הילדים. ארכיון עין חרוד, מיכל 21.6.2 . מוקי צור טוען כי יש קשר בין יצירת בתי הילדים ואופיים ובין דפוס הטיפול בבית החולים, זאת כדי להקטין את התמותה על ידי בידוד הילדים. ילקוט אבלות, עמ' 130.

[32]        הפסוק הראשון נאמר ב-1970 בקיבוץ רביבים, והשני בתאריך לא ידוע בקיבוץ נען. ראה ילקוט אבלות, עמ' 299.

[33]        מתוך מסמך ועדת התרבות ובית העלמין, נכתב כנראה על ידי גור-אריה, 19.1.1945. מיכל 21.6.2, תיק זיכרון.

[34]        ראה מחברת ועדת בית העלמין, ישיבות בשנות השישים, מיכל 21.6.2.

[35]        שם.

[36]        יומן עין חרוד, 1162, מיום 9.7.1971, עמ' 3-4. על טבנקין ראה: ב' כנרי, 2003, טבנקין בארץ ישראל, כפר חב"ד.

[37]        על פי שיחה עם אהוביה טבנקין (24.12.2010), בנו של יצחק, פנה אחיו יוסל'ה טבנקין לחברה שעסקה בהובלת סלעים, למצוא אבן גדולה ומתאימה שהובאה לקיבוץ. את הכיתוב הראשוני על המצבה, שהיה ממתכת ונפל במשך השנים, החליף לוח שיש שהוצמד לסלע.

[38]        מחברת ועדת בית העלמין, ישיבה מיום 24.12.1979, ארכיון עין חרוד מאוחד, תיק זיכרון, מיכל 21.6.2.

[39]        החלטות אסיפת הקיבוץ, תקנון בית העלמין, מיום 17.5.1980, שם.

[40]        פרוטוקול ישיבה מיום 20.10.2000, וכן מזכר למזכירות הקיבוץ מיום 18.6.2001, ההחלטה לאשר בעתיד קבורת "בני משק" שאינם גרים בקיבוץ, ולגבות מהם מחיר ריאלי של 20 אלף ש"ח. תיק אבלות וזכרון, מיכל 21.6.2.

[41]        בנארי, עין חרוד (לעיל הערה 20), עמ' 83-78.

[42]        ארכיון עין חרוד, תיק בית העלמין הישן, מיכל 2.6.1.

[43]        ב-1927, בעקבות פילוג נוסף בגדוד העבודה בימי העלייה השלישית, ירדו מנחם אלקינד, מנהיג הגדוד, וכמה עשרות מחבריו, שנואשו מדרך יישום הסוציאליזם בארץ, אל ברית-המועצות, והקימו קיבוץ בקרים. חלק מאנשיו חוסלו על ידי סטלין ורבים על ידי הנאצים. המקום הפך להיות קולחוז סובייטי שהתיישבו בו משפחות רוסיות ואוקראיניות.

[44]        חילופי המכתבים בין מנחם קפליוק והקיבוץ, תיק בית העלמין, מיכל 21.6.2.

[45]        ספר הפרוטוקולים של המזכירות הפעילה, לשנים 1972-1971, עמ' 237. ראה גם חילופי מכתבים והחלטות בעניין משפחת ברכות, בתיק בית העלמין.

[46]        א' ליפסקר, 1992, שירת ש. שלום, ספרית הפועלים. כמה משיריו זכו להיות קלסיקה ישראלית ארוכת שנים, כמו "העמק הוא חלום", "בוא ואשק לך בני". תודה לפרופ' אבי ליפסקר על הפרטים הנוספים והמידע שמסר לי. ש. שלום (1990-1904), הוא שלום שפירא, היה מראשוני המתיישבים בנחלת יעקב, שנקראה אחר כך כפר חסידים. הוא בילה שם בין השנים תרפ"ו- תרפ"ז ולאחר מכן המשיך בתפקידו כמורה לילדי מושבת ראש פינה. חוויותיו מעמק יזרעאל הן מאותן שנים והוא הרבה לכתוב על נושאים אלה.

[47]        ילקוט אבלות, עמ' 256.

[48]        מובאות כאן כמה דוגמאות בלבד לכיתוב. הניתוח הטקסטואלי של הכיתוב על המצבות הוא פרק נרחב בקשר שבין "'החיים למתים", שמקוצר היריעה לא הורחב עליו כאן.