תקציר: מוזיאונים ברחבי העולם מחזיקים בשרידיהם של מאות אלפי בני אדם. מרביתם טמונים במחסנים ומיעוטם מוצגים באולמות. מאמר זה מבקש להתחקות אחר הסיבות לאיסוף המאסיבי של שרידי אדם, הן כחלק מחקירה מדעית והן כחלק מאיסוף מוזרויות ושלל מלחמה, תוך הדגמת  תהליכי ההחפצה והאנונימיזציה שעוברים בני אדם עם כניסתם לאוספי המוזיאון. בעשורים האחרונים, עם חדירה של הגישה הפוסט- קולוניאליסטית אל המוזיאונים, הולכים וגוברים הקולות הקוראים להוצאת שרידי האדם מהמוזיאונים והשבתם למחוזות המוצא.  אופני הוצאת שרידי אדם מן המוזיאון והבאתם לקבורה ראויה יוצגו באמצעות מקרי בוחן שיאירו את המגבלות האתיות, המשפטיות  והבירוקרטיות ההופכות את תהליכי ההשבה למולדת לכה מסובכים.

 

בדצמבר 1846 ביקר חוקר הטבע השוויצרי לואי אגסיז (   Louis Agassiz 1873-1807)[1] באוסף הגלגלות של הרופא סמואל מורטון (Samuel George Morton 1851-1799)[2] בפילדלפיה. נסער ממה שראה מיהר אגסי לסכם את חוויותיו במכתב ששלח לאמו, "תארי לך", כתב "סדרה של שש מאות גלגלות, רובן של אינדיאנים מבני כל השבטים היושבים או שישבו לפנים בכל חלקי אמריקה. שום דבר מסוג זה אינו קיים בשום מקום אחר, האוסף הזה בפני עצמו שווה נסיעה לאמריקה".[3] אכן אוסף מרשים ומיוחד במינו היה האוסף של סמואל מורטון ולואי אגסיז, בין היתר בהשפעת אוסף זה, היה לאחד מחוקרי הטבע האירופיים הראשונים שהגר לארצות הברית היות וסבר ששם יעמדו לרשותו אמצעים שלא ניתן למצאם באירופה. המזדמן לארצות הברית כיום היה מגלה שאוספו של מורטון, גדל בינתיים כדי 1,500 גלגלות והוא שוכן, למן שנות ה-60 של המאה ה-20, במרתפי המוזיאון של אוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה (תמונה 1) יחד עם שרידיהם של עשרת אלפים בני אדם נוספים. [4] אנקדוטה היסטורית זו  הובאה כאן כדי להציג את קצה הקרחון - במוזיאונים ברחבי העולם "קבורים" כיום מאות אלפי בני אדם.

 

תמונה 1  - אוסף הגלגלות של סמואל מורטון

 

רובם המכריע של המתים נמצאים במחסני המוזיאונים ומיעוטם באולמות התצוגה. מדובר בעיקר במוזיאוני טבע, אנתרופולוגיה וארכיאולוגיה אך גם במוזיאונים היסטוריים, מרכזי מורשת ואף מוזיאוני אמנות. יותר מ 99.9% מ"הקבורים" במוזיאונים נמצאים שם מבלי שרצונם הובא בחשבון ורק מיעטו זניח הם גופות שנתרמו על ידי אנשים בחייהם למטרות מחקר ואף תצוגה, כמו למשל בתערוכה הפופולארית Body Worlds.[5]

שרדי אדם במוזיאון כוללים מגוון גדול למדי של טיפוסי אובייקטים – שלדים וגלגלות, מומיות (טבעיות וחנוטות),גופות מוקפאות, חלקי גופות משומרים בנוזל (כהל או פורמלין) או בטכניקות שימור אחרות.

 

המוני שלדים חסרי שם

השאלה הראשונה שאותה אבקש לבחון במאמר זה היא כיצד הגיעו למוזיאונים שרידיהם של בני אדם כה רבים? השאלה השנייה שתידון כאן היא כיצד, אם בכלל, אפשר לצאת מן המוזיאון ואף לזכות בקבורה נאותה?. שתי שאלות אלו מציפות את ההבדלים בין הפילוסופיה והפרקטיקה של המוזיאון בן המאה התשע עשרה ובין זו של המוזיאון בן זמננו והן חושפות את מורכבות הקשיים החברתיים, הפילוסופיים, המשפטיים והאוצרותיים  הניצבים בפני מוזיאונים בזמננו.

איסוף שרידי אדם נעשה בעיקרו כחלק מן המתודולוגיות המחקריות של דיסציפלינות מדעיות שנולדו במהלך המאה ה-19 דוגמת הארכיאולוגיה, האנתרופולוגיה, האבולוציה והאפידמולוגיה, חלקם נאספו אף מוקדם יותר או כחלק מאיסוף של מוזרויות, שלל מלחמה ומזכרות.[6]

באופן גס ניתן לומר כי האיסוף בתחומי דעת אלו מתאפיין בשני מנגנוני – איסוף: איסוף גורף, הנהוג בעיקר בארכיאולוגיה ומשמעו איסוף של כל הממצאים שנמצאו ביחידת שטח נתונה. ודגימה, – קרי איסוף של דוגמות (specimens) מייצגות, שיטה הנקוטה באנתרופולוגיה, במחקר האבולוציוני ובמחקר הרפואי . למראית עיין נקראה כי האיסוף הגורף הוא האיסוף המאסיבי והוא האחראי המרכזי להמצאות שרידי אדם כה רבים במחסני המוזיאונים, ואולם אין אלו פני הדברים. משהחלו האנתרופולוגיה, האבולוציה והרפואה להסתמך יותר ויותר על סטטיסטיקה, גודלו של המדגם שנדרש על מנת לקבל נתונים אמינים הלך וגדל. וכך, על מנת להגדיר מה גובהו של הנורדי הבוגר הממוצע, מה הוא הטווח הנורמאלי של היקף הגלגולת של בן הקצ'ואה ומהו מספר השניים התקני בלסת של הבושמני (ממוצע, נורמאלי ותקני הם כולם מונחים סטטיסטיים), נדרשו פריטים/ספסימנים רבים מאוד. 

האוספים הגדולים ביותר הם האוספים האתנולוגיים - אנתרופולוגיים וכאלו שקובצו במסגרת של הענפים הפסאודו -מדעיים של האנתרופולוגיה – האאוגניקה (Eugenics), הקרניומטריה (Craniometry), הפרנולוגיה (Phrenology) והאנתרופולוגיה הקרימינאלית (Criminal Anthropology) (תמונה 2 ). אלו כאלו התבססו על מתודולוגיות מחקר כמותניות, ברוחו של פרנסיס גלטון (Francis Galton, 1822-1911)[7] וכמעט כל האוספים האמורים קובצו לשם הענקת בסיס אמפירי לתיאוריות גזעניות בדבר נחיתותם של קבוצות אתניות ומגדרים כאלו ואחרים. אוספים רפואיים המשמשים למחקרים אנטומיים, פיסיולוגיים, אבולוציוניים או אפידמלוגיים מהווים את הקבוצה השנייה בגודלה מבין האוספים המדעיים.

תמונה 2: אוסף אנתרופולוגי אוניברסיטאי טיפוסי, ברקלי, קליפורניה, 1950 בקירוב

 

הפרקטיקה של האיסוף מצביעה על כך שרבבות האנשים הקבורים במוזיאון הגיעו לשם מחדרי מתים, מבתי חולים, ישירות מן הגרדום, נרכשו ממשפחות וממיילדות או שנאספו משדות קרב ומאתרי אסון, הוצאו מקברם ואפילו נרצחו או "ניצודו" לפי הזמנת המוזיאון.

לוחמים של האויב ופושעים שהוצאו להורג הובאו גם הם אל המוזיאון כחלק מתהליך השפלה או כחלק מפעולת הענישה. במקומות רבים אי- קבורה היוותה המשך ישיר להוצאה להורג והבחירה נתונה הייתה בידי השלטון האם לשפד את גווית המוצא להורג ולהציבה במקום מרכזי, לצרכי הרתעה והשפלה, או לשגר אותה לחדר הדיסקציה ומשם, באופן טבעי, למוזיאון.

בדרכם אל המוזיאון עברו בני אנוש, לעתים עוד טרם מותם, תהליכים של החפצה (objectification) ואנונימיזציה.  הכוונה בהחפצה היא למהלך שבו דבר- מה שאינו חפץ, בעלי חיים ובני אדם, מטופל כאילו היה חפץ. המושג משמש רבות בשיח הפמיניסטי בעשורים האחרונים בהקשרים של סקס ופורנוגרפיה. הסמיכות הרעיונית בין שדה מחקר זה לנושא מאמרנו תודגם בהמשך. לפי מרתה נוסבאום למהלך של החפצה יש מספר מאפיינים המתקיימים, רובם או כולם, בו-זמנית. נשוא ההחפצה עשוי להפוך לרכושו של מאן דהוא, הוא הופך לבר- חילוף (Interchangeable) עם אובייקטים דומים, ורצונותיו העצמיים מעוקרים, או, במקרה שהם ממשיכים להתקיים, מתעלמים מהם לחלוטין.[8]  יש לציין כי הניתוח של תהליכי החפצה בהקשר של אנשים מתים הוא מורכב יותר. במידה מסוימת האדם עובר החפצה ספונטנית עם מותו, שכן לגוויה אין אותם המאפיינים שיש לו לאדם החי. בעיקר אמור הדבר ברצון העצמי. עם זאת, יש לזכור כי במרבית התרבויות מייחסים גם למתים רצון עצמי, בין שמדובר במשאלה שהביעו טרם מותם ובין שמדובר ברצון הנובע מעצם שיוכם לקולקטיב כלשהו. גם אם לא הביע משאלה מפורשת טרם מותו נוכל לצאת מן ההנחה שיהודי היה רוצה להיקבר בתכריכים, ממש כפי שההינדי היה מבקש שגופתו תישרף.

בדיון השגור בהחפצה מהווים תהליכי מחיקת הזהות – האנונימיזציה, חלק מן התהליך הכולל. בדיון כאן אבקש להפריד בין תהליך ההחפצה לתהליך האנונימיזציה שכן, ככל שהדבר נוגע לשרידי אדם, תהליך ההחפצה הוא אוניברסאלי, בזמן ובמרחב, בעוד שבתהליכי האנונימיזציה אנו מוצאים פרצות לא מעטות. פושעים, לוחמי אויב, בני גזעים אחרים ואנשים בעלי מוזרויות נותרו גם באוספי המוזיאון כדמויות מזוהות בעלות שמות וביוגרפיות, גם אם מתייחסים אליהם כאל חפצים. במאמר זה אבקש להתייחס בפירוט דווקא למיעוט זה של בני אדם מזוהים הקבורים במוזיאון תוך הצגה של מספר מקרי בוחן. כמו כן ארצה לבחון באיזו מידה בני אדם מזוהים זוכים ליחס מיוחד מצד הממסד המוזיאלי ובאיזו מידה הם מקדמים שינויים ביחס לשרידי אדם במוזיאונים באופן כללי.

 

ענקים, הוטנטוטים ואינדיאנים

הדוגמא הראשונה בה אבקש לדון היא של הענק האירי צ'רלס ביירןCharles Byrne)  1761-1783),  שהופיע לעיתים תחת השם א'ובריין (O'Brein). אובריין נולד ב 1761 בכפר קטן באירלנד ונדד ללונדון ,שם התפרסם במהירות והפך לידוען שהתפרנס מקומתו המדהימה. א'ובריין, שהתנשא לגובה של שניים וחצי מטרים זכה לכינויים רבים דוגמת "הענק האירי" או  ""The Living Colossus . חרדתו הגדולה ביותר הייתה מרופאים והוא חשש שעם מותו יבתרו אלו את גופתו בכדי לגלות את סודותיו. על פי הסיפור, הפקיד א'ובריין בידי חבר  סכום כסף כדי שעם מותו יוכן עבורו ארון קבורה שיושלך לים בשפך נהר התמז. מותו הפתאומי בגיל 22 , ככל הנראה משתיית יתר, הביא רבים ממנתחי לונדון להתגודד סביב ביתו בצפייה שמי מהם יוכל לשים ידו על הגויה הענקית. חבריו של א'ובריין, מצידם, שמרו על המת בקפדנות ורק מידי פעם התירו לסקרנים לצפות בארון הקבורה הענק, תמורת תשלום. ג'ון האנטר (John Hunter, 1728-1793) , מנתח סקוטי ומייסד בית הספר המלכותי למנתחים, היה להוט לרכוש את גופתו של אובריין ולשם כך שיחד את הקברן שמסר לו את המסלול המתוכנן להובלת הארון. משהבין הקברן החמדן שלמידע שבידיו ערך רב ורבים הם המבקשים לשים ידם על הגויה, הכפיל פי עשרה את דמי השוחד שדרש תחילה והעמיד את האנטר בפני הצורך למצוא מממן לגחמה שלו. הביצוע היה מורכב לא פחות מן המימון: הקברן הכין ארון קבורה זהה לזה של אובריין והאנטר דאג למלא אותו באבנים שמשקלן כמשקלו של אובריין. באחת החניות לאורך המסלול מלונדון עד לשפך התמז, בעוד חבריו של אובריין נחים בפונדק דרכים, התבצעה ההחלפה. האנטר היה כה נסער מן השלל שבידיו שאיבד לחלוטין את שיקול דעתו. הוא כלל לא ניתח את גווית הענק, אלא קצץ אותה מיד לחתיכות, בישל אותה בתמיסה שהותירה רק את העצמות והרכיב את השלד מחדש. בטרם חשף אותו הותירו במשך שלוש שנים באוספו.[9]   ב-1799 נרכש האוסף כולו על-ידי הממשלה הבריטית והחל מ- 1813 הוצג השלד, לצד שלדים של ממותה, ג'ירף ומגטריום,[10] במוזיאון החדש בבית הספר המלכותי למנתחים בלונדון (Royal College of Surgeons), הנושא את שמו של האנטר (The Hunterian Museum) (תמונה, 3 ימין). השלד שרד את ההפצצה שהחריבה את המוזיאון ומרבית אוספיו במאי 1941 ושב והוצג עם פתיחתו המחודשת של המוזיאון ב 1963.[11] בעיצוב החדש של המוזיאון ( 2009), ממוקם שלדו של אובריין במקום מרכזי ביותר (תמונה 3, שמאל).[12]

  

תמונה 3: הענק האירי אובריין במוזיאון ע"ש הנטר, לונדון. מימין 1842, משמאל 2009

 

מקרה הבוחן השני, סיפורה של שרה בארטמן  (Sara Baartman, 1790-1815) מורכב בהרבה וטעון בהרבה. שרה בארטמן, צעירה אפריקאנית משבט קוקואי (Khoekhoe)[13] נצפתה כשהייתה בת עשרים ע"י  אלכסנד דנלופ (Alexander Dunlop) רופא ואספן מוזרויות אנגלי, בעת עבודתה בשדה סמוך לקיפטאון, דרום אפריקה. הוא התרשם במיוחד ממבנה העכוז שלה ומן החזה השופע . יחד עם מתיישב הולנדי בשם הנדריק סזרס (Hendrik Cesars), אחיו של בעל החווה שבה עבדה, הציע לשרה לבוא עימם ללונדון תוך הבטחה שתזכה שם לחיי נוחות. ב 1810 עזבה שרה, או שרטייה (Saartjie)[14] כפי שנהוג היה לכנותה, את מולדתה ועלתה על אנייה שהפליגה לאנגליה, אלא ששם הסתבר כי חיי הנוחות שהובטחו לה לא היו אלא הופעה במועדון המוזריות של רחוב פיקדילי. שם הבמה שניתן לה היה פסגת הפורנוגרפיה במושגי הזמן : "ונוס ההוטנטוטית" (Hottentot Venus) - " ונוס" על שום ההקשר הארוטי וגם מושג היופי הקאנוני (ייתכן בנימה הומוריסטית מלגלגת) "הוטנטוטית" ליצירת הקשר אקזוטי. שרה הופיעה עירומה למחצה, לעתים בבגד שקוף והיתה נתונה ללעג בשל מבנה העכוז שלה וגון עורה הכהה, מאפיינים שלפי "ההסברים המדעיים" שיווה לה מראה הדומה יותר לבבון מאשר לאדם הלבן. נוכחותה של שרה בארטמן בלונדון היתה המשך למסורת ותיקה של צפייה במוזרויות אנושיות (Freak show), אך בו בזמן מציינת הופעתה את ראשיתה של התבוננות באחר ה"אותנטי", התבוננות  המלווה במשיכה ובדחיה בו בזמן. בחודשים שלאחר בואה ללונדון הפכה שרה לידוענית של ממש וזכתה לסיקור תדיר בטורי עיתונים, לחמשירים, לאיורים ולקריקטורות. אך מטבע הדברים לא הכל היו שבעי רצון מן המופע ונעשו אף ניסיונות להפסיקו בטענה שבארטמן היא למעשה שפחה של סזרס, בניגוד לחוק האוסר עבדות, ושמנחה המופע (שכונה "מאמן" - Trainer, כמקובל בקרקסי חיות) מתייחס אליה כאל חיה ומרבה לשגר לעברה מחוות גוף מאיימות. עם זאת, חוקר מטעם התובע הכללי, שנדרש לעניין, השתכנע שבארטמן הגיעה ללונדון מרצונה החופשי ומערכת היחסים בינה ובין סזרס היא מערכת יחסים רגילה שבין אמרגן לשחקן.[15] מששבעו הלונדונים מן האטרקציה האירוטית השחורה נמסרה שרה בארטמן לאמרגן פריזאי שהציגה, בהצלחה מרובה במועדון מוזרויות. בעת שהותה בפריז שימשה בארטמן מוקד למחקרים מקיפים על אודות מיניות האישה האפריקאית. ג'ורג' קיבייה (1769-1832, (Georges Cuvier גדול חוקרי הטבע הצרפתים בדורו, פגש את בארטמן במעבדתו שבמוזיאון הטבע של פאריז (Jardin des Plants) ודיווח על ממצאיו בפירוט (תמונה 4).  קיבייה התרשם מגון עורה של בארטמן, ותיאר את זרועותיה כ"נאות", את רגליה כ"יפות" ואת קולה כ"נעים". הוא טרח לציין את המזג הנח שלה ואת צניעותה, את שליטתה בהולנדית ובאנגלית ואת יכולתה לנהל שיחה בסיסית אף בצרפתית. כל אלו היו מעין סתירה לניסיונו של קיבייה לשייך את בארטמן לגזע "גבולי", משהו שבין אדם לקוף.[16] את הקוף-אדמיות של בארטמאן זיהה קיבייה תחילה בפיסיונומיה של הראש והפנים ובמחוות: "היא נהגה לשרבב את שפתיה בדיוק כמו שעושה זאת אוראנג-אוטאן, בתנועותיה היה משהו מן הפתאומי והפנטסטי, שהזכיר את תנועותיהם של קופי-האדם"[17] את עיקר רתיעתו ממאפייניה החייתיים הדגים קיבייה בבואו לתאר את  האגן, העכוז והפות של שרה.

 

 

 

תמונה 4: שרה בארטמן – "ונוס ההוטנטוטית". מימין רישום מדעי, משמאל קריקטורה בת התקופה. 1813 בקירוב

 

בדצמבר 1815, כחמש שנים אחרי בואה לאירופה, מתה שרה בארטמן, ייתכן ממחלת מין כלשהי, והיא בת 25 בלבד. אך בכך לא בא הקץ להשפלה. מנהלו של מוזיאון הטבע, אטיין גופרי סן-אילר,  (Etienne Geoffroy Saint – Hilaire,  1772-1844) ביקש להוציא צו משפטי שיורה על העברת גופתה של בארטמן לרשות המוזיאון בשל היותה פריט ייחודי הנדרש למחקר. כצפוי, הצו ניתן וגופתה של בארטמן הועברה למעבדתו של קיבייה, שהכין תבנית גבס מגופתה בהמשך ביתר את הגופה, שימר את מוחה ואת שפתי הערווה בכהל והכין את שלדה לתצוגה.[18] אם סזרס הוא האחראי לפירסומה של שרה בארטמן בחייה, ניתן לומר כי קיבייה הוא האחראי לפרסומה של שרה לאחר מותה, להפיכתה למיתוס ולמוקד מחלוקת מתמשך סביב הצגת האחר במוזיאון. בשנת 1937 הועברו שרידיה למוזיאון האדם (Musee de l'Homme) החדש שבטרוקדרו, שם הם הוצגו עד שנות ה-70 של המאה העשרים. רק עקב פניות של מבקרים שראו במוצג "העדר אנינות" ומחאות של ארגונים פמיניסטיים הועברו הפריטים למחסני המוזיאון, תחילה השלד ובשנת 1976 תבנית גופה.[19]

הדוגמה השלישית מקורה באמריקה הדרומית. אינאקיאל, (1888-1835Inakayal,),

מנהיג הטהוהלצ'ה (Tehuelche), שבט אינדיאני מפטגוניה, הוביל את עמו בהתנגדות למהלכים של השלטונות הארגנטיניים הידועים בשם "כיבוש המדבר" (Conquista del desierto)  מהלך שנועד להחיל את הריבונות הארגנטינית על כל שטחה של פטגוניה תוך טיהור אתני ושלילת זכויות הקרקע של האינדיאנים הפטגונים. אינאקיאל היה מוכר לרבים מחוקרי הטבע הארגנטיניים שעבדו באזור בשל הכנסת האורחים הנדיבה שלו ופרט זה עמד לו לזכותו כשנכנע לכוחות הממשלה ב-  1884 . פרנסיסקו פריטו  מורנו (Francisco Perito Moreno, 1852-1919 ), מנהל המוזיאון של לה-פלטה (La Plata), שהתארח לא פעם אצל אניאקיאל, התיר לאינאקיאל ולפמליה של כעשרים איש להתגורר בתחומי המוזיאון כחלופה למאסר בכלא צבאי. בתמורה היו חשופים האינדיאנים הפטגוניים לבדיקות אנתרופולוגיות חוזרות ונשנות ואף הוצגו למבקרי המוזיאון כחוליה פרימיטיבית באבולוציה של האדם. עם מותו של אינאקיאל, לאחר ארבע שנות מגורים במוזיאון , בותרה גופתו – ומוחו, קרקפתו ושלדו הושמו בתצוגת הקבע של המוזיאון.[20] מהלך שכזה שבו אנתרופולוג, המכיר אישית את נשוא מחקרו, ולעיתים אף מגדיר את יחסיו עמו כידידותיים ואף חבריים, מורה על ביתור גופתו והצגתה במוזיאון אינו נדיר כלל באנתרופולוגיה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.[21]

 

מבין שלוש הדמויות שסיפור חייהם, מותם וקבורתם הוצג כאן רק הענק א'ובריין עדיין ממשיך לככב במוזיאון. שרה בארטמן ואיאקיאל נחלצו מקבורת החמור שנכפתה עליהם ונקברו כעבור שנים רבות בקרב בני עמם  ועל פי מסורתם.

עד כה בחנתי, באמצעות מקרי בוחן, את המנגנונים של כניסתם של בני אדם לאוספי המוזיאון. נבחן עתה מה הם התהליכים שהביאו להוצאת שרידי אדם אלו מן המוזיאון? מהו סוד הצלחתם שעה ששרידים רבים מאוד קבורים עדיין במחסני המוזיאונים? והאם מקרים אלו הם בחזקת סנונית המבשרת את האביב או שמא מדובר במקרים בודדים, מרתקים ומפורסמים ככל שיהיו, שאינם אלא בחזקת פיקנטריה חולפת, ככל שהדבר נוגע לממסד המוזיאלי.

 

"השיבו לנו את אוצרותינו, השיבו לנו את מתינו".

 

תמונה 5: ילידים מפגינים למען זכויות המתים, ארה"ב, 1999

 

ראשיתו של התהליך, שהביא בסופו של דבר להוצאה של שרידי אדם מן המוזיאונים, בשנות הששים של המאה  ה-20. באותה תקופה החלו קבוצות אחדות של מיעוטים אתניים ברחבי העולם במסע להכרה בזכויותיהם הקנייניות והתרבותיות. מגמה זו התפתחה באופן ספונטאני ובלתי תלוי במקומות שונים על פני הגלובוס: האבוריג'נים של אוסטרליה, המאורים של ניו-זילנד, האינדיאנים של ארצות הברית וקנדה, בני המאיה בגואטמלה, בני הקצ'ואה בפרו ורבים אחרים החלו מתארגנים לתבוע את זכויותיהם. החל משנות השמונים סומנו מוזיאונים כיעד מרכזי למתקפה -  אל אלו הופנתה דרישה בזו הרוח: "השיבו לנו את אוצרותינו, השיבו לנו את מתינו". (תמונה 5). המוזיאונים מצידם דחו את הדרישות כלאחר יד בפטרונות אופיינית. מוזיאונים הם מנגנונים מנוסים מאוד בדחיית בקשות השבה למולדת (Repatriation), גם כאשר אלו מגיעות ממשלות של מדינות ריבוניות, כך למשל נדחו על הסף הדרישה היוונית להשבת פסלי הפרתנון, (הנמצאים במוזיאון הבריטי)[22], הדרישה המצרית להשבת ראשה של נפרטטי (הנמצאת במוזיאון ברלין) והדרישה הישראלית להשבת כתובת השילוח (הנמצאת במוזיאון הארכיאולוגי של איסטנבול). המוזיאונים מציבים עצמם כשומרי המורשת העולמית והם עושים זאת, לטענתם, באופן  הטוב ביותר - אצלם הפריטים שמורים מכל משמר. אלא שהפעם חברו לדרישות של המיעוטים האתניים גם לא מעט אנשי מדע ואפילו אוצרי מוזיאונים. לשיאו הגיע התהליך ב-1989 בכנס האגודה הארכיאולוגית העולמית שהתכנס בעיירה ורמיליון (Vermillion) שבדקוטה הדרומית, ארצות הברית. לכנס הוזמנו  חוקרים  (ארכיאולוגים, אנתרופולוגים ואוצרים), מזה ונציגים של קהילות מקור שמי מבניהן או בנותיהן קבור במוזיאון, מזה. בתום הכנס פורסם מסמך קצר בין ששה סעיפים שהתקבל ברוב גדול והמוכר מאז בשם הסכמות ורמיליון ( Vermillion Accord). מסמך זה הציב את דרישות קהילות המקור ליחס מכבד של מתיהם ואת דרישות המחקר המדעי-מוזיאלי בעמדה שווה , הכרזה שמשמעותה המעשית הייתה שיתוף עמדת קבוצות המקור בקבלת החלטות הנוגעות למחקר ולאוספי המוזיאונים.[23]

הסכמות ורמיליון (Vermillion Accord), 1989

1.כיבוד שרידי אדם יוענק לכל, ללא הבדלי מקור, גזע, דת, לאום, מנהגים

ומסורות.

2. כיבוד רצונם של המתים בכל הנוגע לקבורתם, כאשר זה ידוע או ניתן

לשערו באופן סביר, יעשה ככל שהדבר חוקי וסביר.

3. כיבוד רצונם של הקהילה, הקרובים או האפוטרופוסים של הנפטרים

יעשה ככל שהדבר חוקי או סביר.

4. כיבוד ערך המחקר המדעי של שלדים, מומיות ושאר חלקי אדם

(כולל שרידים מאובנים) יוענק בכל מקרה שקיומו של ערך זה הודגם.

5. הסכמה באשר לקבורה של מאובנים, שלדים, מומיות ושאר חלקי אדם,

תושג בדרך של משא ומתן מתוך כבוד הדדי לדרישות הלגיטימיות של

הקהילות לקבורה ראויה של אבותיהם, כמו גם לדרישות הלגיטימיות של

המדע והחינוך.

6. ההכרה בלגיטימיות הדרישות של קבוצות אתניות כמו גם באלו של

המדע יאפשרו הסכמים שניתן יהיה לבצעם ולכבדם.[24]

 

 על פניו נראו ההסכמות כחזון אחרית הימים,  אך ספקנות ליוותה אותן מראשיתן. הספקנים טענו שמדובר בשתי תפיסות עולם קטביות, מקבילות, בלתי מתפשרות. מצד אחד חסידי האבולוציה ומן הצד השני המאמינים בגילגול נשמות ובזמן מעגלי. מצד אחד הממסד, ומן הצד השני, ערב רב של גופים בלתי- ממסדיים (שלא לומר אנטי-ממסדיים). בקרב רבים מן החוקרים והאוצרים הובע החשש שהבנות אוטפיות אלו יוותרו על הנייר בלבד, או חמור יותר, ייצרו כאוס באוספים.

ארצות הברית הייתה המדינה הראשונה שהפכה את ההבנות שסוכמו בוורמיליון לחוק. כבר ב-1990 חוקק "חוק הגנת הקברים של הילידים האמריקאיים" -  NAGPRA (Native American Graves Protection and Repatriation Act  ) אשר  נועד לא רק להגדיר נהלים חדשים להמשך החפירות הארכיאולוגיות באתרי קבורה אינדיאניים אלא גם להגדיר נהלים להשבה למולדת של שרידי אדם ותשמישי קבורה, שנמצאו לצד הקבורים,  אשר נמצאים כיום במוזיאונים.[25] 

כשלב מקדים ליישום החוק נתבקשו כל המוסדות הממונים מתקציבים פדראליים להכין רשימות מסודרות של שרידי אדם הנמצאים באוספיהם. צעד בירוקרטי זה חשף את מימדי התופעה בארצות הברית. הראשונים להמציא את רשימותיהם היו המכללות, גורם שאיש לא "ספר" מלכתחילה. מסתבר שבכל מכללה בארצות-הברית, ולו גם הנידחת ביותר, אשר בה מלמדים אנתרופולוגיה או ארכיאולוגיה, קיים אוסף או מוזיאון וגם אם מדובר באוספים קטנים הרי שכלל המכללות "תרמו" לרשימת המצאי  אלפי פריטים. משהגיע תורם של המוזיאונים הגדולים לספק מידע התבררו הממדים הכמותיים של התופעה  - המכון הסמיתסוני (Smithsonian Institution) בוושינגטון, לדוגמא, המציא לבדו רשימה של כ 18,000 בני אדם הקבורים במחסניו. בעקבות סקר זה העריך הפעיל האינדיאני רורי  סנואוארו פאוסט כי במוזיאונים של ארצות הברית קבורים בין 600,000 לשני מיליון אינדיאנים מצפון אמריקה, מרכזה ודרומה.[26]

אם הייתה צפייה בקרב קהילות הילידים שההסכמות החדשות והגיבוי החוקי שניתן להן בארצות הברית, ובהמשך במדינות נוספות, יביאו להוצאה המונית של שרידי אדם מן המוזיאונים ולקבורתם בצורה מכובדת, בהתאם למסורות של הקבוצות האתניות השונות, הרי שצפיות אלו התבדו עד מהרה. המוזיאונים, שרבים מהם התקשו להיענות להסכמות ורמיליון ומשפעלו מכוחו של חוק הייתה זו הענות "תחת מחאה", עשו תחילה הכל בכדי שתהליך הוצאת שרידי אדם מן המוזיאון לא יהיה תהליך גורף – כל בקשה להשבה נבדקת לגופה, תרתי משמע, על ידי ועדה מקצועית. ואכן, למעט מקרים בודדים של השבה בו-זמנית של שרידיהם של מאות פרטים, כמו במקרה של האסקימואים בני קודיאק,[27] הצליחו המוזיאונים לבלום את הסחף הצפוי. וכך, גם אם הרוח המנשבת היא של פיוס בין המוזיאונים הקולוניאליסטיים לקהילות המוצא של הילידים הרי שבפועל הכל מתנהל בעצלתיים.

זאת באשר לרקע הכללי, נשוב עתה לבחון כיצד הוצאו מן המוזיאון האנשים שסיפור קבורתם במוזיאון הוצג כאן, אינאקיאל ושרה בארטמן.

ניסיונות ארוכי שנים מצד ארגוני הילידים בארגנטינה להשיב את אינאקיאל לקבורה באדמת מולדתו לא נשאו פרי. אך לאחר פרסום הסכמות וורמיליון גברה המעורבות הפוליטית בעניין והצעות חוק של הסנטור האינדיאני- ארגנטיני היפוליטו סולארי איריגוין (Hipolito Solari Yrigoyen) בשנות התשעים המוקדמות, הביאו בסופו של דבר להעברת חוק שאפשר העברת שרידי לוחמים ומנהיגים אינדיאנים מן המוזיאונים לקבורה נאותה בקהילותיהם ברחבי ארגנטינה.

ב- 19 לאפריל 1994 הוא "יום הילידים", הוטסו שרידיו של אינאקיאל במטוס של חיל האוויר הארגנטיני לעיר טקה (Tecka) שבפטגוניה. שם, בלווי משמר כבוד צבאי, נפרק ארונו ונישא על ידי בני שבטו לקבורה (תמונה6).  למעלה מ- 2,500 מבני שבטו הטהוהלצ'ה השתתפו בהלוויה ובהתחשב בכך שבסך הכל שרדו משבט זה כ- 4,500 איש הייתה זו ההתכנסות הגדולה ביותר של בני השבט מעולם.  הקבר – ה"מואזולאום של אינאקיאל" הפך לאתר עליה לרגל.[28]

 

תמונה 6: אינאקיאל שב הביתה, טקה, פטגוניה,  19 לאפריל 1994

 

באותה השנה ממש פנה נלסון מנדלה, נשיאה של דרום אפריקה החדשה לנשיא צרפת פרנסואה מיטראן (ובהמשך גם לנשיא ג'ק שיראק) בבקשה להשיב לדרום אפריקה את שרידיה של שרה בארטמן. באותה העת היתה שרה כבר ל"איקון" בקהילות השחורים של אפריקה, אירופה וארצות הברית, סמל לעוולות הגזענות והשוביניזם הגברי גם יחד.[29] שרה זכתה להיות מונצחת בשירים ובספרים, ביצירות אמנות ובגרפיטי, במחזות ובסרטים ובכולם הוצגה כצעירה יפה שחומת עור שנפלה קורבן לקולוניאליזם התרבותי של אירופה של ראשית המאה ה-19. נראה שלא הייתה בקשה תקינה יותר מבחינה פוליטית כבקשת ההשבה של שרידי הצעירה האפריקנית ממרתפי מוזיאון האדם בפריז למולדתה החופשית. אלא שגם באווירה אופטימאלית זו התמהמהו הצרפתים שמונה שנים עד שהתרצו. משך מרבית תקופת ההשהיה עסקו משפטנים צרפתים בניסוח תנאי השבתה של שרה בארטמן באופן שלא יהוו תקדים לדרישות השבה דומות.

ב-9 לאוגוסט 2002, ביום האישה הבינלאומי, הושבו כל שרידיה של שרה בארטמן לדרום אפריקה, היא זכתה להלוויה ממלכתית ואתר קבורתה, סמוך לעיירה האנקי (Hankey) באזור שבו, ככל הנראה ,נולדה הפך, כצפוי, לאתר עליה לרגל.[30]

 

למי שייכים המתים האלה?

ואולם שני המקרים שציינתי כאן הם יוצאים מן הכלל שיש בהם להעיד על הכלל.

במדינות רבות מתקשה קהילת המוזיאונים לשתף פעולה עם ההמלצות והתקנות החדשות והיא שרויה בקונפליקט - כלואה בין אוספים שראשיתם בתפיסת מוזיאון קולוניאליסטית וגזענית ובין מוזיאולוגיה חדשה הומנית יותר, מכילה יותר. נשמעים קולות של ביקורת מבית מתוך הקהילה המקצועית. כך למשל, כתב העת הבריטי Museums Journal שב ומעלה את הנושא בתדירות גבוהה ומבטא קרע עמוק בקהילת במוזיאונים הנובע משילוב של קשיים אוצרותיים, מוסריים ומשפטיים. (תמונה 7)

 

תמונה 7: "מת אך טרם נקבר", מוזיאומס ג'ורנאל, דצמבר 2003

 

בעוד שמנהלים של מוזיאונים אחדים (בעיקר באוסטרליה) מצהירים כי היו מוכנים לוותר באחת על כל "הירושה הוויקטוריאנית" המביכה שבמחסניהם ולהשיב את כל שרידי האדם שבאוספיהם לקהילות המקור, מוזיאונים רבים אחרים מחופרים בעמדתם שאין להשיב כלל שרידי אדם מן המוזיאון. בולטת במיוחד הבעיתיות שהתעוררה בברטניה. בהעדר חוק דוגמת NAGPRA, מנסים גורמים ממשלתיים לנסח מסמך הנחיות לגבי אופן הטיפול הראוי בשרידי אדם במוזיאון.[31] הקהילה המדעית על מוזיאוניה מנסחת, מצידה, עמדת נגד, כפי שהיטיב לתאר זאת פטריק סטיל בכתב העת Museums Journal:

"The department for culture is about to launch consultation document on the holding of human remains in museums. But consensus is unlikely, as the scientific community is mounting a concreted defence against large scale return".[32]

 בצד הרוח הפייסנית של הסכמות ורמיליון נושבת, אם כן, גם רוח אחרת. בעוד שבאוסטרליה, בצפון אמריקה ובמידה רבה גם בדרומה, יישום הסכמות וורמיליון וחוקים דוגמת NAGPRA הפכו בשני העשורים האחרונים למגמה רווחת בהתנהלותם של מוזיאונים הרי שבריטניה התאפיינה התנהלות המוזיאונים, עד לעת האחרונה, בהתעלמות ממגמות אלו.[33]  נראה כי קימבריג', על מכוני המחקר שלה ומוזיאוניה, היא הבסיס הבולט ביותר של ההתנגדות להחלת חוקים ותקנות הנובעים מן ההסכמות שגובשו בורמיליון. כך למשל, מרכז לורהאלם לחקר האבולוציה של האדם ( Leverhulme Centre for Human Evolutionary Studies) בקימבריג', המחזיק באוספיו שרידים של למעלה משבעה עשר אלף בני אדם, שלמעלה מ 5,000 מתוכם הם בריטים[34], טוען קטגורית שאין להשיב שרידי אדם לקהילות המקור.

לא כל טיעוניהם של המוזיאונים הנאחזים באוספיהם הישנים הם פרי של  תפישת עולם שמרנית – קולוניאליסטית או גזענית. לטענתם, אוספים אלו הם חלק מן המורשת העולמית של חקר האדם (שהיא מערבית בטבעה) ועל כן חובה לשמרם משום שהחובה לציבור בכללו גוברת על רצונן של קהילות המקור (שהן אינן מערביות ברובן). יש לשמור על השרידים כביטוי לפרדיגמות מחקריות היסטוריות כמו גם כמאגר חומר גלם למחקרים עתידיים שייצגו פרדיגמות מדעיות חדשות באמצעות טכנולוגיות חדישות. "תארו לעצמכם", מנמקים מנהלי אוספים אלו, "שהיינו משיבים את כל שרידי האדם שבאוספינו, נאמר, לפני חמישים שנה" –  במקרה כזה כל המחקרים המתבססים על DNA היו נמנעים מאיתנו והידע האנושי אודות האבולוציה של האדם, מחלות תורשתיות ודרכי התפתחותן של מגפות היה מפגר בדורות רבים.

במקביל אין להקל ראש באילוצים המשפטיים הניצבים בדרכם של המוזיאונים מזה והמתים מזה. כל בקשה להשבה נבחנת, כאמור, בנפרד על-ידי ועדה מיוחדת. זו אינה גחמה או אטימות של המוזיאון – זוהי פרקטיקה המתחייבת על-פי חוק ונוגעת לעצם מהותו של המוסד המוזיאלי. אוספי המוזיאון אינם רכוש פרטי שניתן לעשות בו ככל העולה על דעתו של האוצר ושל המנהל. המוזיאון הוא השומר (Custodian/Guardian) החוקי של האוספים בשם הציבור והמדינה ולמענם. תהליך הוצאת של פריטים מאוספי מוזיאונים (Deaccesioning) הוא, על כן, תהליך מורכב בן שלבים אחדים ובקרות רבות, תהליך שנועד למנוע מסירת פרטי אוסף לאחרים כלאחר יד. כלומר, מוזיאונים אינם יכולים, מן הבחינה החוקית, להעביר את שרידי האדם שבאוספיהם למבקשים אלא אם כן השתכנעה ועדה שקמה לצורך זה שהתקיימו כל התנאים החוקיים. כל שריד אדם המצוי במחסני המוזיאון הוא בחזקת פריט אוסף, עם מספר קטלוגי משלו  החייב בטיפול הממושך שתואר. בקשה להוצאתו מן האוסף, דומה, מן הבחינה המהותית, המנהלתית והמשפטית, לבקשה להוציא את פסלי הפרתנון מן המוזיאון הבריטי  ולהעבירם ליוון, לדוגמה.

עניין אחר, ואולי אף העומד בסתירה למה שתואר כאן הוא המעמד החוקי של שרידי אדם. לפחות במקרה של אנגליה ואירלנד החוק אינו מכיר בבעלות על אדם או על חלקי אדם, ועל כן כל תביעה להעברה ראשיתה בסוגיה למי שייכים שרידי האדם מלכתחילה? תסבוכת משפטית זו, למרבה האירוניה, נולדה מתוך חוקים ליברליים מראשית המאה ה-19 שנועדו לבער את העבדות ואת הסחר בבני אדם.

שאלה משפטית נוספת העומדת במרכזו של כל דיון בנושא השבה של שרידי אדם היא שאלות זכות העמידה – מיהו בעל הזכות המשפטית לתבוע הוצאה של שרידי אדם מן המוזיאון? מי זכאי לקבלם לרשותו? באלו תנאים ולשם מה? האם די בשיוך לאותה "קהילת מקור" בכדי להיות רשאי לדרוש קבלת שרידי אדם מן המוזיאון? ומה היא קהילת מקור? האם כל קתולי, או כל כנסיה קתולית ואולי רק האפיפיור, יכולים לדרוש קבלת שרידים של פלוני רק על רקע שיוכו הדתי? ומה באשר לקבוצות אתניות/תרבותיות שנכחדו?[35]  גנטיקה ומורשת הן מלות המפתח בדיון מורכב זה - ההלכה הרווחת היא שהוכחת קשר גנטי (ככלל, עבור פרטים בני פחות ממאה שנים) או הוכחת שייכות לקבוצה המקיימת רצף תרבותי המיוחס למי ששרידיו נמצאים במוזיאון, הם תנאי בסיס לתביעת השבה.[36]  בהקשר זה מעניין לציין את הקבוצות המתקראות "פאגניות המודרניות" התובעות לקבל לידיהן שרידים של פאגנים אנגלים קדומים הנמצאים במוזיאונים. טענת הארגונים הפאגאניים המודרניים היא שבעוד שלקבוצות מיעוט אתניות, דוגמת אבוריג'ינים או אינדיאנים,  יש ארגונים חזקים הדואגים להשבתם, הרי שדווקא שרידיהם של בני אדם שאינם שייכים לקבוצות מיעוט זוכים ליחס הכי פחות מכבד. תנועה אחת כזו, "כיבוד המתים הקדמונים" (Honouring the Ancient Dead) מכריזה על עצמה כזכאית לדרוש לעצמה את שרידי כל הפאגאנים שנמצאו על אדמת בריטניה, קרי -  גאלים, קלטים, נורמנים, ויקינגים, ברטונים ואף רומאים. מאמצים נמרצים מרכזות תנועות אלה באדם מלינדו (Lindow Man),[37] בין היתר בשל היותו ממצא עכשיוי. האדם מלינדו נתגלה ב 1984 ועל כן מוכיח, לטענתם, כי חילול כבודם של המתים הפאגאנים הוא תהליך מתמשך, חלק מאופן הפעולה המובנה של המוזיאון, ולא "ירושה ויקטוריאנית" בלבד.  מתנגדיהם מקרב קהילת המחקר והמוזיאונים ממהרים לדחות על הסף את תביעותיהם. מרטין סמית' וסימון מיי, (Martin Smith and Simon May) נציגי ארגוני האנתרופולוגים הביולוגיים, טוענים שתביעות השבה אלו הן חסרות בסיס וטורדניות שהרי התנאי של קיום רצף תרבותי למן התקופה הפרה-היסטורית ועד היום אינו מתקיים בקבוצות הפאגאניות המודרניות, שהרי כולן הן המצאה אופנתית, "גל חדש" של העשורים האחרונים.[38]

המורכבות המשפטית עולה, לא פעם, מתוך הפרקטיקה היומיומית של המוזיאונים.יש ושרידיו של פלוני רשומים כפריטים רבים – הגלגלת בנפרד, עצם הירך בנפרד, המח המשומר בנפרד וכה הלאה. לעיתים פזורים שרידיו של פלוני ביותר ממוזיאון אחד ואז נעשית התמונה מסובכת עוד יותר. כזה הוא המקרה של ויליאם קורדר ( William Corder), שהוצא להורג באנגליה בשנת 1828 בגין רצח המאהבת שלו. בשנת 2004 פנו שתיים מקרובות משפחתו בבקשה להשיב את שרידיו, לשרפם ולקברם. גופתו של קורדר הובאה לנתיחה לאחר תליתו  בסינט אדמונדזברי (Saint Edmundsbury) ושלדו הועבר מאוחר יותר לתצוגה במוזיאון ע"ש האנטר, שהוזכר מוקדם יותר. אולם קרקפתו, אזנו ופרוטוקול המשפט הכרוך בעורו של קורדר עצמו, נשמרו במוזיאון  קטן בסינט אדמונדזברי . המוזיאון ע"ש האנטר השתכנע בצדקת תביעת קרובותיו של קורדר.  לאחר שהצליחו השתיים להציג קשר משפחתי אמין  (תמונה 8) וכיוון שהמוזיאון לא מצא עניין מדעי מיוחד בשרידיו הועברו אלו לידי המשפחה ששרפה אותם וטמנה את האפר באחוזת המשפחה. לעומתו, המוזיאון הקטן בסינט אדמונדזברי, המתמחה במורשת בריטית, מתנגד להעביר את הפריטים שברשותו בטענה שחשיבותם לתיעוד ההיסטוריה של הענישה בבריטניה גוברת על דרישת המשפחה לקבורה נאותה. מניעת קבורה, יש להזכיר הייתה, באותה העת, חלק מן הענישה בברטניה.[39]

 

תמונה 8: אילן היוחסין של אליסון ג'ונסטון וקריסטין ברבש, קרובות משפחתו של וויליאם קורדר

 

 

 

סיכום

מאמר זה ביקש לדון בנושא כניסתם של שרידי אדם לאוספי המוזיאון ובעיקר בדרכים אפשריות ליציאתם  מהאוספים והבאתם לקבורה ראויה. התהליך כניסה / יציאה אינו תהליך סימטרי הפיך, אין מדובר בדלתות מסתובבות שכן המנגנונים הארגוניים, הבירוקרטיים והפילוסופיים השולטים בתהליכי הכניסה שונים בתכלית מן המנגנונים המבקרים את תהליכי היציאה. בעוד שתהליכי הכניסה למוזיאון מושתתים על אנונימיזציה והחפצה, הרי שלצורך ההוצאה מן האוסף יש ועל שרידי האדם השמורים במוזיאון בתור חפץ לשוב וללבוש זהות אנושית אינדיבידואלית. בעוד שהכניסה לאוסף לא הייתה כרוכה בחסמים בירוקרטיים ומשפטיים הרי שהוצאת פריט מן האוסף היא תהליך מורכב ומסובך מן ההיבט הבירוקרטי והמשפטי כאחד.

כל הדוגמות שהובאו כאן הן בעליל דוגמאות בלתי מייצגות – מדובר במי שקרוביו ממשיכים לדאוג לו לאחר מותו או בדמויות מוכרות שברבות השנים הפכו לסמל, לחלק מן האתוס של קבוצה אתנית, וככאלו זכו להתערבות נמרצת של פוליטיקאים ואנשי רוח ולסיקור תקשורתי נרחב, עד להשגת המטרה. בהקשר זה נשאלת השאלה, האם מערכה להוצאת אדם בעל שם וביוגרפיה מאוספי המוזיאון, כפי שראינו בדוגמות של אינאקיאל ושרה בארטמן, משרתת היטב את מטרתם של חסידי ההשבה באשר להוצאה המונית של שרידי אדם מן המוזיאון והשבתם לקהילות המקור?  להבנתי, קמפיינים מתוקשרים כאלו עשויים לשרת דווקא את מתנגדי ההשבה, שברובם מזוהים עם הממסד המוזיאלי השמרני, וזאת ממספר טעמים. מן הבחינה התקשורתית ריכוז תשומת הלב בפרט בודד  מסיטה את תשומת ליבו של הציבור מן הבעיה הכוללת. וכך, השבתה של שרה בארטמן למשל, הסירה באחת את הלחץ ממוזיאון האדם בפריז וממוזיאונים רבים אחרים, ככל שהדבר נוגע לבני הקואיסן הקבורים במחסניהם. למרבה האירוניה, בעת השבתה של שרה בארטמן לדרום אפריקה במסע מתוקשר היטב, נמצאו במחסני מוזיאונים ברחבי דרום אפריקה עצמה שרידים של למעלה מאלף וחמש מאות בני קואיסן אנונימיים. אלו נותרו במחסני המוזיאונים גם לאחר השבתה של שרה בארטמן. אפילו מוזיאון איזיקו (Iziko), המחזיק בארון הקבורה הזמני של שרה, זה ששימש להשבת עצמותיה לדרום אפריקה, מחזיק במחסניו שרידים של בני קואיסן.[40] שרה היא סמל לדיכוי של שחורים ונשים, אך היא אינה משמשת יותר כסמל לעוולות המתמשכות של המוזיאון, ועל כן אין היא ממלאת את אותה הפונקציה התקשורתית בעניין ההשבה של שרידי אדם מן המוזיאון. למעשה, מאז השבתה לדרום אפריקה לא הופיעה שרה בארטמן  בתקשורת כמייצגת את החלכאים והנדכאים שנותרו במחסני המוזיאון. עם זאת, שמה שב ועולה כשדנים בעוולות, או עוולות לכאורה, כלפי נשים שחורות.[41] גם הדיון התקשורתי הנרחב בסוגיה "האם עלינו להציג את המתים?"[42]  אינו משרת בהכרח את העניין, שכן מטבעו מתרכז דיון זה באולמות התצוגה ואינו מתייחס כלל למחסני המוזיאון, שם נמצא הרוב המכריע של המתים. זאת ועוד, מסיבות מובנות מתרכז הפולמוס בעיקר סביב תערוכות הגופות מבתי היוצר של הפלסטינציה (,Body worlds  (Bodies. המוצגים בתערוכות אלו, בעייתיים ככל שיהיו, אינם מהווים כלל חלק מאוסף של מוזיאון זה או אחר והם בחזקת "אורחים" במוזיאון במסגרת של תערוכות המאורגנות על ידי חברה מסחרית המתנהלת מכוחן של מגבלות אתיות וחוקיות שונות בתכלית מאלה של המוזיאונים.

התעקשותם של מוזיאונים, בעיקר בברטניה, שלא לעבור אל העידן הפוסט-קולוניאלי אינה סובבת רק סביב מקומם של שרידי אדם ופרטי קבורה באוספי המוזיאון. התעקשות זו היא ביטוי לבעיה רחבה בהרבה שניתן לכנותה בשם "הסמכות התרבותית". מוזיאונים שמרנים עדיין רואים עצמם כגוף בעל סמכות תרבותית בלתי ניתנת לערעור, שלא לומר הבלעדית. עמדה זו נסדקת בהתמדה בשלושת העשורים האחרונים עם בואה של "המוזיאולוגיה החדשה", מושג שנטבע  בברטניה בשנות השמונים של המאה ה-20. ב"מוזיאולוגיה החדשה" נבחנים ומוגדרים מחדש מושגי יסוד כמו מוזיאון, אוסף, אותנטיות, קהל ואינטראקטיביות. החקירה היא רפלקסיבית ואין בה "פרות קדושות". ב"מוזיאולוגיה החדשה" נבחן המוזיאון, על כל היבטיו, לא רק בכלים שאפיינו את "המוזיאולוגיה הישנה". המחקר משלב מגוון של כלי ניתוח, השאולים מהסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, חקר התרבות החזותית, התקשורת, החינוך, ואף השיווק והפרסום. הגישה הביקורתית הזו מחויבת לציבור בכללו ולקהילה בפרט, לא פחות מאשר לאוספי המוזיאון ולמחקר הנגזר מהם.[43] מהלכים אלו עשויים לשמוט את "הסמכות התרבותית" מידי המוזיאון ולבטח מערערים את המונופול שאפיין את המוזיאון הקולוניאליסטי. שילוב אפשרי של עמדות בלתי ממסדיות, ברוח "המוזיאולוגיה החדשה", כחלק מדרך התנהלותו של המוזיאון, יוצר קרע עמוק בקהילת המוזיאונים הגלובאלית בין מוזיאוני האוספים הקולוניאליסטיים בהתנהלותם ובין, למשל, המוזיאונים האנתרופולוגיים-קהילתיים החדשים המנוהלים על ידי ילידים. מאלו האחרונים עולות לא פעם אמירות המערערות על עצם קיומו של מוזיאון האוספים המסורתי, כפי שמתבטא גורדון פולר (Gordon Pullar), מנהלו של המוזיאון האנתרופולוגי-קהילתי של אלוטיק בקודיאק, אלסקה:

"Sometimes the biggest advances in museum work are not what you add to your collection but what you return"[44]

רבים הם המברכים על הרוח החדשה, ונראה כי רבים עוד יותר מבקרים אותה. בין אלו ובין אלו מאות אלפי מתים עדיין קבורים במחסני המוזיאונים וממתינים לקונצנזוס הנראה רחוק כתמיד,או לנס. 

       

אפילוג – האם המשך קיומם של מוזיאוני האוספים נמצא בסכנה ?

ממש עם סיום כתיבתו של מאמר זה נתגלגל לידי גיליון של כתב העת  Nature ובמדור החדשות מצאתי כתבה קצרה על הנושא החם בו עסקינן. המוזיאונים בארצות הברית, מסתבר, מביטים בחרדה על פרשנויות חוקיות העשויות, לשיטתם, לחולל מהפיכה בלתי רצויה באוספיהם. נראה כי פסיקה של בית המשפט העליון של ארה"ב ממרץ 2010 תאפשר מעתה לילידים לדרוש חזקה על שרידי אדם בלתי מזוהים שנמצאו בסמוך למושבם ללא צורך בהוכחת קשר גנטי או תרבותי. זאת, למרות שכל המומחים מאוחדים בדעה שאזור מגורים הוא קריטריון מטעה וכי רבים מן השבטים היו נוודים ותחומי מחייתם השתנו באופן ניכר לאורך ההיסטוריה. פסיקה זו הופכת את הקערה על פיה ובניגוד לרוח החוק המקורית היא מעניקה לילידים את הכח לרוקן את המוזיאונים מאוספיהם תוך התעלמות מוחלטת מצרכי המדע. האיזון, שהוא נשמת אפו של החוק, כך נטען, הופר. למוזיאונים של ארצות הברית, לאיגודי האנתרופולוגים והארכיאולוגים עדיין עומדת הזכות להתנגד לפסיקה.[45]  מתנגדי NAGPRA וספקני ורמיליון ודאי נדים בראשם כאומרים: "הזהרנו אתכם – הגולם קם על יוצרו".

 

 



[1] לואי אגסיז, פליאונטולוג וחוקר טבע שוויצרי. הגר לארה"ב ב 1846 ונתמנה כפרופסור בתחומו באוניברסיטת הארוורד.

[2] סמואל מורטון, רופא וחוקר טבע, מייסד ה"אסכולה האמריקאית" באתנוגרפיה ומחברו של הספר:

 (1839)  Crania Americana, בו פרש את משנתו לגבי חלוקת המין האנושי לגזעים לפי מדדים "אוביקטיביים" של הקרניומטריה (Craniometry) - מדידת גולגולות.

[3] כמצוטט אצל: סטיבן ג'יי גולד, אין מידה לאדם, דביר, תל-אביב,  1992(1981), עמ' 47

[4] Emiliy S.Renschler and Janet Monge, "Samuel Morton Cranial Collection-Historical Significance and New Research" Expedition, 50/3, pp. 30-38

http://www.penn.museum/documents/publications/expedition/PDFs/50-3/renschler.pdf

נדלה: 20.3.2010

[5] ראו למשל תרומת גופות לפלסטינציה, http://www.bodyworlds.com/en/body_donation.html

[6] מאמר זה לא יעסוק באוספי שלדים וגולגולות שהצטברו במנזרים (נוצריים ובודהיסטיים) שלימים הפכו למוזיאונים. גם אתרי הנצחה הבנויים מאוספי שלדים וגולגולות, דוגמת אתר ההנצחה לקורבנות הח'מר רוז' בקמבודיה, לא ידונו במאמר זה. ראוי לציין שבמנזרים ובאתרי הנצחה קבורים עשרות אלפי בני אדם.

[7] על התייחסותו של גלטון לחשיבות הסטטיסטיקה באנתרופולוגיה ראו למשל:

Francis Galton, "Human Variety, Address delivered at the Anniversary Meeting of the Anthropological Institute of  Great Britain and Ireland, January 22nd 1889", Journal of the Anthropological Institute 18, London, 1889, pp. 401-419

[8] Martha C. Nussbaum, "Objectification", Philosophy and Public Affairs, Fall 1995, 24/4 , 249-291, 257

[9] סיפור חטיפת גויותו של אובריין מופיע בגרסאות שונות. המופיע כאן מסתמך על התיאור המופיע  אצל מור:

Wendy Moore, The Knife Man – Blood, Body-Snatching and The Birth of Modern Surgery, Bantam Books, London, 2005, pp. 420-425

[10] Megatherium הוא מן יונק נכחד, קרוב לעצלן בן זמננו, ששרידיו נמצאו בראשית המאה ה-19 בדרום אמריקה והיווה גולת כותרת במוזיאוני טבע באותה העת. ראו תמונה 3 ימין.

[11] על ההיסטוריה והפילוסופיה של המוזיאון ראו:

Simon Chaplin, "John Hunter and the Anatomy of a Museum", History Today; Feb 2005; pp. 19-25

[12] ראו אתר המוזיאון: http://www.rcseng.ac.uk/museums/

[13] במקומות אחרים השיוך האתני של שרה בארטמן הוא לשבט הקויסאן (Khoisan)

[14] Saartjie הוא הנוסח המקובל בהולנדית להקטנה של השם Sara והוא נמצא ככלל בשימוש רק כשמתייחסים לילדים. שימוש בהקטנה מזה הסוג ביחס לבוגר מאפיין יחס מתנשא- גזעני והוא מקביל לשימוש הגזעני שנהוג היה לעשות בארצות הברית בכינוי "boy" בהתייחסות לגבר שחור, ללא קשר לגילו. מפתיע על כן שברבים מן הפרסומים בני זמננו נעשה שימוש בשם שרטייה במקום שרה.

[15] הספרות העוסקת בשרה בארטמן ענפה ביותר. עיקרי התיאור המופיע כאן מתבסס על :

Pamela Scully & Clifton Crais, "Race and Erasure: Sara Baartman and Hendrik Cesars in Cape Town and London", Journal of British Studies, 47 (April 2008), pp. 301-323

[16] Sadiha Qureshi, "Displaying Sara Baartman, the' Hottentot Venus'", History of Science, XLII (2004), pp. 233-257, 242

[17] כפי שמצטט סטיבן ג'יי גולד את תיאורו של קוביה כמופיע בספרו של טופינר (Topinard). ראו:

גולד, אין מידה לאדם, עמ.86  

[18] Quershi, 242

[19] Ibid,  245-246

[20] ראו:

Maria Luz Endere, "The reburial issue in Argentina: a growing conflict". in: Cressida Fforde, Jane Hubert & Paul Turnbull (eds.) The Dead and Their Possessions – Repatriation in Principle, Policy and Practice, Routledge, London,2002, pp.266-283, 271-272 .

[21] דוגמה נוספת להתנהלות טראגית מזה הסוג הוא המקרה של האנתרופולוג האמריקאי המפורסם אלפרד קרובר(Alfred Kroeber, 1876-1960 ) אשר עסק בחקר שבטים אינדיאנים נכחדים, בעיקר בקליפורניה. במקרה אחד נתן מחסה לגבר משבט נכחד היאי (Yahi), אותו כינה "אישי" (Ishi). אישי מת כשקרובר היה בשבתון בניו יורק ועמיתו סקסטון פופ (Saxton Pope), שגם הוא היה מיודד עם אישי, הורה לנתח את גופתו, בניגוד לבקשה המפורשת של אישי וקרובר, והעביר חלקים ממנה למכוני מחקר מרכזיים. ראו: Nancy Scheper-Hughes," Ishi's brain, Ishi's ashes - Anthropology and Genocide", Anthropology Today, vol. 17 no. 1 (Feb. 2001), 12-18

[22] על העימותים בין המוזיאון הבריטי והרשויות ביוון בעניין ההשבה של פסלי הפרתנון ראו:

Christopher Hitchens, The Parthenon Marbles, A Case for Reunification, Verso, London, 2008

[23] ראו: http://www.worldarchaeologicalcongress.org/site/about_ethi.php

[24] תרגום של המחבר

[25] לפרטים ראו האתר הרשמי של NAGPRA  - . http://www.nps.gov/nagpra

[26] Rory Snowarrow Fausett כמצוטט אצל: Kathleen S. Fine-Dare, Grave Injustice – The American Indian Repatriation Movement and NAGPRA, University of Nebraska Press, Lincoln and London, 2002, p. 85

[27]  בספטמבר 1991 השיב המכון הסמיתסוני לאי קודיאק שבאלסקה את שרידיהם של כאלף אסקימואים שנחפרו מקבריהם על ידי חוקרי המוזיאון בשנות השלושים של המאה ה-20. ראו:

 Tamara L. Bray and Thomas W. Killion (Eds.) Reckoning With the Dead: the Larsen Bay Repatriation and the Smithsonian Institution The Smithsonian Institution Press, Washington, D.C 1994

[28] Luz Endere, 272-279

[29] ראו:

Priscilla Netto, "Reclaiming the Body of the 'Hotenttot", European Journal of Women's

 Studies, Vol. 12(2), pp.149-163

ראו גםQureshi, 246-251

[30] Jatti Bredekamp, "The Politics of Human Remains: The Case of Sara Bartman", in Jack Lohman and Catherine Goodnow (Eds.) Human Remains & Museum Practice, UNESCO and The Museum of London, London, 2006, 25-32.

[31] התקנות שהתקבלו בבריטניה הן בחזקת המלצות ולכל גוף מחקר או מוזיאון  שמורה האוטונומיה לאמצן או לדחותן. ראו: Department for Culture, Media and Sport, Guidance for the care of Human Remains in Museums, London, 2005

[32] Patrick steel' "Close to the bone", Museums Journal, August 2004,pp. 22-25, 22

[33] Tiffany Jenkins, "Dead bodies: The changing treatment of human remains

in British Museum collections and the challenge to the traditional model of the museum", Mortality 13, 2 (May 2008), 105-118, 105.

[34] http://www.bioanth.cam.ac.uk/lches_wcm.html

[35] ניסיון מוקדם לניסוח הקריטריונים להוצאת פריטים מאוסף והעברתם לידי "קהילת מקור" נעשה על ידי החוקרים הניו-זילנדיים ג'ונס והאריס. השניים טענו, בין היתר כי זכות הילידים להשבה תסתמך על גיל הפריט. כך למשל הציעו שכל שריד אדם שמקורו באוסטרליה/ניו-זילנד וגילו נקבע כקדום לשנת  1700 שייך לילידים. ראו:

D. Gareth Jones and Robyn J. Harris, Archaeological Human Remains – Scientific, Cultural and Ethical Considerations, Current Anthropology, Vol. 39 no. 2 (April 1998), 253-264

[36] ראו למשל מדיניות אוניברסיטת אוקספורד בנושא:

Anon. "Policy on Human Remains held by the University of Oxford's Museums", Oxford University Gazette, Supplement( 2) to No. 4787, 15 Nov. 2006,  373-377, 375

[37] האדם מלינדו הוא מומיה טבעית בת כ-2,000 שנה, שנתגלתה באקראי במחצבת כבול ליד הכפר לינדו-מוס (Lindow-Moss) שבמחוז צ'שייר. הממצאים מצביעים על כך שמדובר בגבר בן המעמד הגבוה, שהורעל ולאחר מכאן הומת בחניקה במהלך טקס כלשהו, קלטי או דרואידי. המומיה מוצגת במוזיאון הבריטי. ראו:

Don Brothwell, The Bog man and Archaeology of People, British Museum Publication, London, 1986

[38] January 2007, 18  Martin Smith & Simon May, "Ancestors of Us All", Museums Journal,

[39] על הבקשה להשבת שרידיו של ויליאם קורדר ראו פרוטוקול המוזיאון בסינט אדמונדזברי :

Saint Edmundsbury Borough Council, Disposal Committee 22 March 2007, Request for the return of the remains of William Corder

http://www.stedmundsbury.gov.uk/sebc/live/documents/reports/X585%20Request%20for%20the%20return%20of%20the%20remains%20of%20William%20Corder.pdf

[40]  Bredekamp,29

[41] דוגמא מופתית הוא המקרה של קסטר סמניה ( Caster Semenya) אצנית דרום אפריקאית שזכתה במדליית הזהב בריצת 800 מטר באליפות העולם באתלטיקה שהתקיימה בברלין בשנת 2009. מבנה גופה, קולה והשגייה הספורטיביים יוצאי הדופן הביאו את אגוד האתלטיקה העולמי לדרוש מסמניה בדיקה כרומוזומאלית להגדרת המין עקב החשד שהיא גבר או המפרודיט. הדרישה לבדיקה, הנתפשת כפולשנית, העלתה מיד את ההשוואה לשרה בארטמן שחוקרי טבע לבנים פישפשו באבריה האינטימיים.  ראו:

 Anon. "Caster Semenya", New York Times, Aug.26 2009 at:  http://topics.nytimes.com/topics/reference/timestopics/people/s/caster_semenya/index.html

[42] Samuel J.M.M. Alberti, Pioter Bienkowsky, Malcolm J. Chapman and Rose Drew, "Should we Display the Dead?", Museum and Society, 7 (3) Nov. 2009 pp. 133-149

[43] על עיקרי המוזיאולוגיה החדשה ראו: Peter Vergo (Ed.), The New Museology, Reaktion Books, London, 1989,

[44] Gordon Pullar," Alutiiq Museum & Archaeological Repository" on: http://alutiiqmuseum.org/index.php?option=com_content&task=blogsection&id=18&Itemid=123

[45] Rex Dalton, "Rules poses threat to museum bones", Nature, 464, 1 April 2010, 662