מראשית שנות ה- 70 עוסקת יצירתה של אפרת נתן בנושאים של קולקטיביות ישראלית והערכים של ראשית הציונות. יש בעבודותיה מימד נוסטלגי והערצה לרוח שפיעמה בלבבות המתיישבים של ראשית ימי הציונות, אך בה בעת קיימת בהן ביקורת על חברה זו ועל הכשלים והסכנות הכרוכים בכל תפיסה חברתית אידיאליסטית.

 

החרמש קשור לזיכרונות ילדותה של נתן כבת קיבוץ וכן למיתוס החלוץ, גיבור המהפכה הציונית. החרמש היה אחד הסמלים של הקשר המחודש שבין היהודי לאדמה. יחד עם סמלים אחרים, הוא התקשר לרעיונות הציוניים של הפרודוקטיביות והחוסן של "היהודי החדש" לעומת החולשה וחוסר האונים שנקשרו אל דמות היהודי הגלותי. בכרזות ובתצלומים מוקדמים תואר החלוץ כדמות הרואית, גדולה מהחיים, המניפה חרמש בתנועה נמרצת. החרמש מתקשר גם לרעיונות הסוציאליסטים שאפיינו את מתיישבי העלייה השנייה והשלישית ולסמל הקומוניסטי הידוע – המגל.

 

אפרת נתן, ישראלית, נולדה ב-1947

הנפת החרמש, 2002

אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

רכישה בנדיבות ועדת הרכישות ארטוויז'ן, ישראל

תצוגת הקבע של האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים

צילום(c) מוזיאון ישראל, ירושלים, ע"י אלי פוזנר

 

 

"פסל הנפת החרמש" הוא ניסיון פיסולי לחקות את פעולת הקוצר. הוא עשוי מ- 12 חרמשים המחוברים יחד לכדי מעין מניפה הממחישה את תהליך הנפת החרמש מראשיתה ועד סיומה. הפסל מתקשר לעבודתם של הצלם אדווארד מייברידג' (Muybridge) והמדען אטיין-ז'ול מארי (Mary) משנות ה- 80 של המאה ה- 19, שעקבה אחרי שלבי תנועה לצרכים מדעיים ונקראה כרונו-פוטוגרפיה. עבודתם של מוייברידג' ומארי השפיעה מאוד על אמני הפוטוריזם שניסו ביצירותיהם הציוריות והפיסוליות להמחיש תנועה ודינמיות ביצירה סטטית. אמנים כאומברטו בוצ'יוני (Boccioni) וג'יאקומו בלה (Balla) ראו במהירות ובטכנולוגיה המתפתחת את מאפייני העולם המודרני שקרם עור וגידים סביבם וביקשו להמחיש עניין זה ביצירתם. הם העריצו את המכונה ואת התנועה המהירה אך גם את האלימות והמלחמה. תמיכתם בפאשיזם האיטלקי ביטאה את הרצון שלהם בחברה חדשה ובשבירת סדרי "העולם הישן" בדרכים אלימות. מעטות הדוגמאות לפיסול פוטוריסטי (דוגמא חריגה לפיסול הוא יצירתו הידועה של בוצ'יוני: Unique Forms of Continuity in Space, 1913) ובדרך כלל הניסיון לבטא תנועה היה דווקא דרך הציור. בניגוד לאמני הדאדא, שפעלו באותם שנים, אמני הפוטוריזם לא השתמשו בדרך כלל ביצירתם בחפצים ממש (רדי מייד). גלגל האופניים המפורסם של מרסל דושאן – שנוצר באותה שנה שבה יצר בוצ'וני את פסלו הידוע, עוסק בתנועה ואף מתייחס למגמת הפוטוריזם של זמנו אך ביצירה זו אין מדובר בהערצת המכונה וטכנולוגיות הקידמה אלא דווקא בהדגשת האבסורד ובחוסר התוחלת של סמל הקידמה – הגלגל.

 

הפסל של נתן בנוי מאובייקטים בעלי תכלית של ממש (אם כי הם מעוטרים ועשויים באופן פרטני ובכך שונים מהפשטות של החרמשים של המתיישבים הראשונים). הוא בעצם יוצר המחשה של השימוש באובייקט ובכך מהווה תפיסה שונה לגמרי מזו הדושאמפית בהקשר ל"רדי מייד" שבו אובייקט מן החיים מוצא מהקשרו ומקבל משמעות חדשה. אלא שלחרמש יש גם ערך סימבולי טעון – הוא מסמל את מלאך המוות שבציורים רבים מימי הביניים והלאה תואר כ"קוצר העגום" המחזיק בחרמש אימתני. הקשר מעניין אחר לנושא האלימות והתנועה הוא מכונות המלחמה של ליאונדו דה- וינצ'י שאף תכנן מכונת הרג העשויה ממחרשות מסתובבות. המכונה, שהיתה מזעזעת באכזריותה אך גם מתקדמות מבחינה טכנולוגית, לא באה ידי מימוש.

 

התנועה הסיבובית של הפסל מזכירה סוג אחר של תנועה - את המעגל המשתלהב של המחול הקבוצתי, ה"הורה". הריקוד, שסחף את החבורה החלוצית ליחד מהודק ומאוחד, ביטא את עוצמתה היוצרת והבוראת של הקבוצה. לדימוי אופטימי וחיובי זה מצטרף ההיבט האלים של החרמשים המושחזים אשר נדמים למכונת הרס והמזכירים לנו את יסוד האלימות והחורבן שטמון בכל חברה אידאליסטית ובכל רעיון אוטופי.

 

יעקב בן-דב, ישראלי (יליד רוסיה), 1968-1882

עובדי אדמה, שנות ה-20 בקירוב

הדפסה דיגיטלית מתשליל מקורי

מוזיאון ישראל, ירושלים

רכישה בנדיבות רנה (פיש) ורוברט לוין, לונדון

 

 

Yaacov Ben Dov, Israeli, born Russia, 1882–1968

Field Workers, ca.1920s

Digital print from original negative

The Israel Museum, Jerusalm

Purchased through the gift of Rena (Fisch) and Robert Lewin, London

 

 

/html>