בשנת תשנ"ח(1998-99) עשה צוות הדו-ירחון לקולנוע, "סינמטק", מבצע רב ערך: כתיבת מוסף מיוחד, "בד בבד", על ההיסטוריה של קולנוע ישראלי מאז ראשיתו. המוסף הופיע  בשבעה גיליונות, לאורך שנה שלמה. לאנימציה הוקדש המוסף האחרון, בגיליון "סינמטק" מס' 101, יוני 1999.

למוסף הזה הקדשתי כחצי שנה לאיסוף ולריכוז מידע. להעברתו לעיון כל מי שהוזכר בו וכל מי שלדעתי היה יכול לתרום לו. לבדיקת ההערות והמידע שהתקבלו וכמובן, לכתיבה. כתבתי 3 גרסאות עד שנחה דעתם של העורכים, עדנה ודן פיינרו. הגרסה שלהלן היא המועדפת עלי. היא לא פורסמה עדיין באף מקום. הוספתי לה מעט תיקונים והשלמות תוך זהירות שלא לפגוע בנקודת המבט של סוף 1998 - תחילת 1999. נראה לי שיש ערך מוסף להשתקפות של איך שדברים נראו לפני כעשור.

כשכתבתי את המאמר, לפני 9 שנים, נראה היה ששווה להשקיע בו את כל המאמץ שנדרש. התקווה הייתה שהוא ישמש כפיתוי וכבסיס למחקרים אקדמיים מעמיקים של אנימציה בישראל. זה עוד לא קרה, עד כמה שידוע לי, אבל – היי, למה לוותר על אופטימיות טובה שצברה ותק? 

 

טרום מדינה: 1900 1948.

סרט שחור-לבן. נעליים מנהלות קרב אגרוף. נעלי כתר-יצחק הוז מנצחות את כל הנעליים האחרות. מן הצפלין המרחף מעל צונחות המון הזמנות לרכישת הנעליים המנצחות(אוסף ברוך אגדתי. ארכיון סטיבן שפילברג, ירושלים).

זה היה אחד מסרטי הפרסומת שנעשו כאן בשנות העשרים והשלושים. שימוש באנימציה כגימיק. קסם. בעיקר בהזזה של חפצים ושל ציורי קו גזורים(קט אאוט) עם מעט ניצול של  מטמורפוזה או תנועות מצלמה. כמו בסרטים החלוציים של ארתור מלבורן קופר(אנגליה. 1898 ואילך), ג'יימס סטיוארט בלקטון(ארה"ב. 1900 ואילך), סגונדו דה צ'ומון(ספרד. מ- 1905), אמיל קוהל(צרפת. מ- 1908) ורבים אחרים. את ההשפעה של אנימציה אמנותית באירופה ושל ה'קרטון' המסחרי האמריקני משנות העשרים והשלושים אפשר יהיה לגלות באנימציה ישראלית רק בשנות החמישים. יש עניין, ארכיאולוגי אולי, במעט האנימציה שנעשתה בארץ לפני מלה"ע השניה. למעשה, כמו בארצות רבות שאינן במערב אירופה או ארה"ב, ההיסטוריה של אנימציה בישראל מתחילה רק אחרי המלחמה. בדרך כלל עם אנשים אשר, מתוך תמימות וחוסר ידע, ממציאים הכל מחדש.

שיכלול מסרטות הקולנוע בשליש הראשון של המאה הפך את ההסרטה בתמונה בודדת לכל לחיצה(= ההגדרה הבסיסית של אנימציה. משמעותה שליטה מלאה בכל 1/12 של שנייה לפחות) לאחד הכלים שעמדו שכל צלם קולנוע הכיר. צלמי הקולנוע בארץ כמעט לא השתמשו בכלי זה. אחד המנוסים ביניהם, וולטר קריסטלר, מי שעבד בין היתר עבור פריץ לאנג, עזב הכל כאשר עליית הנאציזם הביאה אותו לצאת עם משפחתו מגרמניה. בישראל עסק בצילום סטילס וקולנוע תיעודי כשהוא משתמש באנימציה בעיקר להזזה מכאנית של גרפיקה: חיצים על מפות, כותרות וכיו"ב. שימוש מוגבל מאד באפשרויות אנימציה, שאפיין, ככל הנראה, גם את צלמי הקולנוע האחרים בארץ.

הלל טריסטר, בספרו "ישראל לפני ישראל"(1995) העוסק בקולנוע האילם בארץ הקודש, מפרט גם קטעי אנימציה בסרטי תעמולה ציוניים משנת 1924. אלה נעשו באולפנים בגרמניה. לא נראה שהייתה להם השפעה כלשהי על העשייה הקולנועית בארץ.

עד כמה שידוע, הסרט המצויר העצמאי הראשון שנעשה בארץ היה "גדי בן סוסי": 1934. צייר: אריה נבון, שכנראה גם עשה את האנימציה. מפיק: ברוך אגדתי. לא ידוע מי צילם אבל סביר להניח שההנחיות הטכניות באו ממנו. מן העותק השמור בארכיון שפילברג אפשר להסיק שיוצרי הסרט הושפעו מן ה'קרטון' האמריקני המוקדם, ללא התחכום של ווינזור מקיי ("גרטי הדינוזאורית", 1914. "טביעת הלואיזיטניה", 1918) ושל אוטו מסמר("פליקס החתול", מ- 1919 ואילך).                                 

העיצוב ב"גדי בן סוסי" קווי. אנטומיה של כאילו צינורות גומי. ציורים זזים. תנועה מכאנית. מבנה סיפור שגרתי עם 'גאגים' מוכרים:

פנטזיה של איש תם, ובמגע המקומי תימני, ההוזה קומדיה של טעויות, כולל אריה, לוויתן, תעופה, פרנסה ומציאת אהבה, עד שהוא מתעורר משנתו. העלילה מפורשת לצופה בחרוזים המוצגים לקריאה בין הסצנות.

באדיבות דני גולדשמיד, מלון סינמה (קולנוע אסתר לשעבר)

 

ברור לגמרי שהסרט נוצר במדבר תרבותי מבחינת קולנוע/אנימציה. מבחינה זו הוא "מפגר" בעשרים שנים לפחות אחרי סרטים בני זמנו, למשל, משנת 1933: "קינג קונג"(אנימציה: וויליס או'בריאן), "שלושה חזירים קטנים"(במאי: ברט ג'ילט. אולפני דיסני), "פופאי המלח" ו"שלגיה – בטי בופ"(אולפני פליישר).

אם יש הנאה בצפייה בסרט היום, היא נובעת מערכי נוסטלגיה, אנתרופולוגיה ומן החן שבתמימות היוצרים. תמימות של יוצרי קולנוע הממציאים מחדש את המדיום. די מובן בתנאי הארץ עד שנות החמישים, כאשר לא היה ממי ללמוד, לא הייתה ספרות מקצועית ומגוון הסרטים שהגיע, לפחות באנימציה, היה מוגבל מאד. מה שידוע זה שכבר משנת 1900 היו הקרנות קולנוע בארץ. תכניות שהורכבו מסוגי סרטים קצרים שונים. בחלקן נכללו סרטי אנימציה. ידוע גם שלפחות סרטי דיסני הגיעו להקרנה מסחרית באופן סדיר. קצרים, ביניהם סרטי "מיקי מאוס"(1929 ואילך) הוקרנו לפני הסרטים הארוכים. אגב, כל הקצרים המצוירים נקראו אז "מיקי מאוסים" וכך נהגו כאן לפחות עד שנות השבעים. "שלגיה ושבעת הגמדים" של אולפני דיסני נבחר כסרט הפתיחה של "קולנוע ככר דיזינגוף" המפואר באפריל 1939. מאוחר יותר שונה שמו ל"קולנוע אסתר" והיום הוא "הוטל סינמה". בקומה השנייה של המלון יש תצוגה מתמדת בה אפשר לראות פרטים מן ההקרנה ההיסטורית של "שלגיה". אנימציה כאמנות אישית התחילה להגיע רק אחרי קום המדינה.

באדיבות דני גולדשמיד, מלון סינמה (קולנוע אסתר לשעבר)

 טרום טלוויזיה : 1948 - 1967.

 

היצירה באנימציה בארץ נשענה בתקופה זו בעיקר על יבוא כישרונות וידע. יוצרים כיורם גרוס, יוסף באו וברק שקין. הבולט בין אלה היה יורם גרוס שהגיע מפולין עם אחיו נתן(הבמאי ומבקר הקולנוע). לדבריו, אחרי לימודי קולנוע. גויס ליחידת ההסרטה של הגדנ"ע ובמסגרת זו עשה, ככל הנראה, את הניסיונות הראשונים באנימציה. כאן גם מצא את חצובת מכונת הירייה אשר שימשה מאוחר יותר כבסיס לשולחן האנימציה שבנה. בשנות החמישים סיפק הסטודיו של יורם גרוס כמעט את כל האנימציה המסחרית בארץ, כאשר לצידו עוזרת אשתו, אלינה. מי שהייתה מעצבת תפאורות תיאטרון מן הבולטות בארץ. בצד פרסומות, סרטי תדמית, שירות והדרכה, יצר יורם גרוס גם מספר סרטים אישיים אמנותיים. דוד גרינברג כתב עליהם בהתלהבות בכתב העת שערך, "אמנות הקולנוע"(1957-63) וסייע במימון לפחות אחד מהם: "שיר ללא מילים". הסרט זכה באחד הפרסים החשובים בפסטיבל לסרטים ניסיוניים בבלגיה בשנת 1958. בפסטיבלי הקולנוע שהתקיימו באותן שנים בארץ, בצפת, זכו שוב ושוב סרטי יורם גרוס בפרסים.

בשנת 1962 נערכה בקולנוע ארמון-דוד, ת"א, הקרנת הבכורה החגיגית ל"בעל החלומות". סרט האנימציה הראשון באורך מלא שנוצר במזרח התיכון. הסיפור התנ"כי על יוסף ואחיו. בובות ואפקטים אופטיים. יורם גרוס ביים. עיצוב – ג'ון בייל. עיצוב תלבושות - אלינה גרוס. הקהל לא בא. הסרט ירד אחרי שבועיים. בשנת 1963 ביים יורם גרוס את הקומדיה "רק בלירה", בכיכוב גדעון זינגר ויעקב בן סירא. 'גאגים' של אנימציה בסרט עם שחקנים. בשנת 1968 עבר גרוס לאוסטרליה ופתח פרק חדש בחייו. אולפן גדול. הפקת שעות על גבי שעות של אנימציה: סדרות טלוויזיה, פרסומות ולפחות 14 סרטים מצוירים באורך מלא. תרומתו לקולנוע הישראלי הסתיימה ללא ממשיכים. אלא אם רואים את רכישת הציוד של גרוס ע"י יצחק יורש, מי שמאוחר יותר הקים וניהל את היחידה לאנימציה בבצלאל, כסוג של המשכיות.

 

חלק מן הסיפור של יוסף באו - צייר, סופר ומאייר שעלה ארצה אחרי מלה"ע השנייה, מוכר בעולם מן הסרט "רשימת שינדלר". סצנת החתונה היא עיבוד שפילברגי להיסטוריה הפרטית של יוסף באו. הוא ואשתו גם השתתפו בקטע הסיום של הסרט. בארץ עשה יוסף באו כותרות, קטעי אנימציה, פתיחים, תשדירי שירות וסרט אישי אחד "מתנה"(1972). הסטודיו שלו ברח' ברדיצ'בסקי בת"א, עם המכשור המופלא שהמציא ועם מרבית סרטיו, ניזוק קשות לפני שנים ספורות כאשר הוצף במים והביטוח התמהמה עד שלא נשאר מה להציל. לאחר מותו הפכו בנותיו את הסטודיו למעין מיני מוזיאון לזכרו.

 

ברק שקין היה בן 15 כשבא מצרפת והתגייס לצבא במלחמת השחרור. בשנת 1954 חזר לצרפת, קנה מסרטה ולמד קולנוע באופן מעשי, תוך עבודה מסחרית באולפני אנימציה מרכזיים בפריז. כאשר חזר לישראל(1959) נתקל לדבריו ביחס עוין מצד אולפני האנימציה הקיימים. ההבדל הגדול בינו לבין קודמיו, בנוסף להיותו צעיר יותר ונלהב יותר, נבע מן העובדה שברק שקין נכנס ליצירה באנימציה בצרפת, בסביבה תרבותית של חשיפה רבה לאנימציה מכל הסוגים. כשצופים בסרטיו נוצר הרושם שאיתו הגיעה לארץ, בין היתר, ההשפעה המהפכנית של אולפני UPA  , ניו יורק, עם ההתמקדות בעיצוב גרפי מודרני ובתנועה קצבית על חשבון הריאליזם הקישוטי נוסח דיסני.

הקריירה הישראלית של ברק שקין כוללת יצירת כ- 350 סרטים.

במהלך שנות הששים עבר שקין בהדרגה לקולנוע "חי", בעיקר פרסומות, עד שהפסיק לגמרי ליצור אנימציה, באמצע שנות השבעים, ומכר את הציוד לדודו שליטא, אולפני קיבוץ עין גדי(1978).

מה שאפשר היה לראות בארץ בשנות ה- 50 וה- 60 היה מוגבל מאד. בבתי הקולנוע הוקרנו חלק מסרטי דיסני ו'מ.ג.מ.'(תום וג'רי). כמה שגרירויות השאילו חינם אנימציה אמנותית. קנדה - את סרטי ה'אנ.אפ.בי.'(בעיקר נורמן מק-לארן). גרמניה סרטי יאן לניצה. צ'כיה סרטי הבובות של טרנקה. צרפת סרטי פול גרימו. בפסטיבלי הקולנוע שהתקיימו בארץ משנות ה- 50 ואילך לא הייתה כמעט אנימציה. האולפנים המסחריים כאן, למעט זה של ברק שקין, המציאו למעשה מחדש את האנימציה, כמעט ללא קשר עם ההתפתחויות בעולם. לא עם 'תור הזהב' של ה'קרטון' ההוליוודי ולא עם הפריחה באנימציה כאמנות אישית.

מלחמת ששת הימים, "צוללת צהובה" ותחילת שידורי הטלוויזיה סימנו את סופה של תקופת החלוצים הזו. חלוצים בודדים. ללא תלמידים וממשיכים.

 

עולם קטן: שנות ה- 70 וה- 80.

שידורי הטלוויזיה, המוני המתנדבים שהגיעו לישראל, האהדה בעולם והירידה במחירי טיסות לחו"ל הקטינו לנו את העולם. בין היתר, חיברו את האנימציה בארץ לזו שבעולם. 2 תחנות הטלוויזיה, הכללית והלימודית, גם הציעו מקום ליצירה עצמאית ועודדו את עובדיהן לקחת יוזמות הפקה, כאשר הלימודית מסייעת לא רק לעובדיה אלא כמעט לכל מעוניין.

סוף שנות ה60-  ותחילת ה- 70 התאפיינו, מבחינת אנימציה, בהתלהבות יצירתית ובאופטימיות. התעניינות גוברת באנימציה, הן כבידור והן כאמנות, באה בעקבות מספר משפיעים: 1. הקרנת "צוללת צהובה" שהפכה, לפחות בתל אביב, לאירוע בהשתתפות קהל. 2. שידורי הטלוויזיה, כאשר כווו-לם רואים את אותם 2 ערוצים מוגבלי שעות. שחור-לבן. "פופאי" של אולפני פליישר, למשל, היה כאן "כוכב" בשנות השבעים, בערך 40 שנה אחרי שנוצר. 3. ההיצע העשיר בחוגי ההקרנות הלא מסחריות: צבא, קיבוצים, מועדוני קולנוע והרצאות. פעילות שהתרחבה מאד ונהנתה מן האוסף המצויין של סרטים, בידוריים ואמנותיים, שרכש אגף הסרטים הקצרים של מחלקת קולנוע של ההסתדרות.

אלה, יחד עם הזמינות של ציוד הסרטה ביתי, הביאו גם אמנים כאיצ'ה ממבוש ורפי לביא לעשות ניסיונות יצירתיים בהסרטה תמונה-תמונה. שוב, גם אלה המציאו למעשה את האנימציה מחדש.

משנת 1968 העניק מרכז הסרט הישראלי במשרד המסחר והתעשייה כל שנה תקציבי הפקה לכ- 12 קצרים מבין עשרות בקשות. לדברי נילי המאירי, מי שניהלה את פרויקט עידוד הסרט הקצר, בדרך כלל נכלל סרט אנימציה בין ה- 12. בין היוצרים שזכו בתקציב הפקה היו יורם גרוס(ב- 1968), זיקו ארואטי, יוסף באו, יצחק יורש, תלמה גולדמן, הצמד אורי דן/חיים פרי, האחים 'שופן' ויגאל דורון, אלכס וטובה בלמן, דודו שליטא, תלי לשם, טלי פרחי, אביגדור כהן, צביקה אורן וחנן קמינסקי. קמינסקי, ב- 1984, היה האחרון. רק ב1989/90- ניתן שוב תקציב הפקה לסרט אנימציה קצר("חלומות". עירית גולן).

אנימטורים זרים כמעט לא הגיעו בתקופה זו או, לפחות, לא התבלטו. למעט 2 'מקרים':

1. הפקת "אורות"("חנוכה ספיישל". 25 דקות. 1983) באולפני עין גדי הביאה לארץ לתקופה קצרה 2 מן הבולטים בין ותיקי האנימציה האמריקנית - פיית' האבלי וביל ליטלג'ון ושתי אנימטוריות מקנדה. אלו עבדו לצד האנימטור הקנדי ארני ליפסי שהגיע כמתנדב לקיבוץ עין גדי כדי לעבוד באולפני האנימציה. את האמנים המיובאים פגשו ישראלים רבים שהיו מעורבים בהפקה, החל במפיק – אורי שנער, והבמאי – דודו שליטא, וכלה באנימטורים, ביניהם היו רוני אורן, אושרי אבן זוהר, יגאל דורון, ענת אור-מרמרי, נעם נדב, ליאון ספונר, טוביה קורץ, חנן קמינסקי, וצביקה אורן.

2. סו איל לי המכונה "בוטש". דרום קוריאני שהתחבר בילדותו למיסיונרים מורמונים. נשלח לארה"ב ללימודי דת. התחמק ללוס אנג'לס. במקום לגלות את אלוהים גילה את האנימציה. הפך לבמאי ואנימטור מקצועי ועבד בארצות רבות. על הסיבות בגללן בחר להתמקם דווקא בארץ בשנות ה- 70 אמר: "כשהגעתי, די מהר התברר לי שכאן מילה זה לא מילה, צ'ק זה לא צ'ק וזמן זה לא זמן. ישר ידעתי שזה בדיוק המקום בשבילי". המשפט שלעיל היה למוטו של בוטש. במאי פרסומות מבוקש מאד על ידי משרדי הפרסום בארץ אז. מי שעבד אצלו קיבל אימון באנימציה מצוירת נוסח ארה"ב ובמרדף ארוך אחרי הצ'ק.

 

יבוא ידע, ציוד וקשרים נשען בתקופה זו בעיקר על ישראלים שיצאו לחו"ל. להשתלמויות, ללימודים ולפסטיבלים בינ"ל. קשרו קשרים. הפגינו נוכחות. רכשו ידע ותובנה. מפעם לפעם גם נבחרו סרטיהם להקרנה באירועים בינ"ל. אחד מאלה, "ביצבוץ"(1984. פרויקט גמר בבצלאל), גם זיכה את גיל אלקבץ בפרס ראשון, משותף, על סרט ביכורים בפסטיבל אנסי. פסטיבל האנימציה החשוב ביותר בעולם. באנסי 1985 היו 30 אנימטורים מישראל. מרביתם היו חברים באיגוד הישראלי לאנימציה שהוקם בשנת 1977. בשיאו היו בו מעל 100 חברים. באותה שנה, 1985, נוסד הסניף הישראלי של אסיפ"א, האיגוד הבינ"ל לאנימציה.

 

 מבין היוצאים ללימודים בחו"ל, אחד הראשונים היה טוביה קורץ, מאייר ריאליזם מחונן, בוגר לימודי עיצוב טקסטיל בויצ"ו צרפת, ת"א. אנימציה למד בקורס תלת חדשי אצל ג'יל מירה בניו יורק. עם שובו ועד אמצע שנות ה- 80 מילא תפקיד מרכזי ביצירת אנימציה לטלויזיה החינוכית, לפרסומות, לסרטי הדרכה ובסיוע ליוצרים צעירים.

דודו שליטא, חבר קיבוץ עין גדי, יצא עם משפחתו לשליחות בארה"ב. היה אורח בקורס הנ"ל של ג'יל מירה וביקר ב'אנ.אפ.בי.' הקנדי. עם שובו ארצה(1977) פתח אולפן הפקות בקיבוצו. יצר תשדירי שירות, סרטים חינוכיים(פרויקט 'גשר' לגישור בין יהדות חילונית לדתית) ועצמאיים. סייע ליוצרים רבים בתחילת דרכם, כולל סרטים שנעשו בבתי"ס תיכוניים כעבודות לבגרות. ב- 1987 עבר לגוש דן והקים את "אולפני אנימה".

חנן קמינסקי יליד בלגיה. בוגר בצלאל(1977). תואר שני אנימציה, באקדמיה המלכותית, אמסטרדם(1979-81). עבודות לטלוויזיה הכללית והחינוכית. פרסומות. חלוץ שילוב האנימציה בקלטות שירי ילדים. מ – 1985 עבד על פיתוח סרטו הראשון באורך מלא, "חכמי חלם", שזכה בפרסי עידוד תסריט וקולנוע איכותי בצרפת.

יוסי אבולעפיה, מראשוני צוות הטלוויזיה הכללית("ניקוי ראש"), יצא להשתלמות קצרה ב'אנ.אפ.בי.' הקנדי ונשאר כ- 6 שנים, במהלכן זכה להערכה רבה בצפון אמריקה.

היו עוד לא מעט כישרונות שיצאו ללמוד בחו"ל. חלקם נשארו שם. למי שרצה ללמוד בארץ היו כמה אפשרויות.

עם פרוץ הטלוויזיה, המוסד היחיד שהציע קורסי אנימציה היה "המכללה לאמנויות הטלוויזיה", ת"א. צבי נדב, מנהל המח' לגרפיקה בחינוכית, ניהל את קורסי הגרפיקה ואנימציה לטלוויזיה.

ב - 1971 הוקמה היחידה לאנימציה בבצלאל. במשך 26 שנים נוהלה ע"י יצחק יורש אשר הוזמן לתפקיד אחרי שנה כראש המח' לשירותי אמנות בטלוויזיה הכללית.       

עם פתיחת החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א לימד בה זק שוורץ. מי שהחל לעבוד באולפני דיסני בתקופת הפקת "שלגיה", היה מעצב אמנותי בהפקת "פנטזיה" והיה שותף לייסוד אולפני UPA, ניו יורק, שגרמו מהפכה חיובית מאד בתפישת אנימציה בעולם.

בסוף שנות ה - 70 אפשר היה ללמוד אנימציה במח' קולנוע בבית-צבי, ר"ג(צבי נדב). במכללה להכשרת אקדמאים להוראה, ר"ג(אשרי אבן-זוהר). במוזיאון ת"א(צביקה אורן). במדרשה למורי אמנות, רמת השרון(זק שוורץ) ובבצלאל(יצחק יורש). מאוחר יותר לימדו גם, בין היתר, רוני אורן, יגאל דורון ויוסי אבולעפיה. החלו לימודי אנימציה בויצ"ו חיפה. הוקמה "מכללה לאנימציה" בבית ציוני אמריקה, ת"א(1983). ב"ביה"ס לאמנות הקולנוע", של דוד גרינברג ז"ל, החלו לימודי אנימציה(1981) וכעבור שנתיים-שלוש אנימציית מחשב. היו גם לא מעט סדנאות ילדים. אחד העקביים והמסורים שבמנהליהן, יונתן פיגובסקי, גם ארגן בחדרה פסטיבל אנימציה של יוצרים צעירים(1988). אל כל אלה נוספו סדנאות וקורסים בקיבוצים, השתלמויות מורים, בתי ספר פרטיים וכיו"ב.

בודדים מבין המאות שלמדו במסגרות שלעיל המשיכו לעסוק באנימציה. חלקם השתלבו באולפנים של הטלוויזיה הכללית או החינוכית, של רוני אורן("פריים-ביי- פריים". ירושלים. 1978-84), של דודו שליטא(עין גדי. 1978-87), חנן קמינסקי(ירושלים ות"א. 1981-89), ששון גואטה(ת"א. 1980-91), יגאל דורון(מ"דאד" ועד "3D", ת"א. 1979 ואילך), "אולפני הבירה", "וידאוסוניק", "אולפני הרצליה", או של נועם משולם(יפו. 1985 ואילך). השאר יצאו לעבוד בחו"ל או עבדו לבד.

לכאורה פריחה של יצירה באנימציה. בייחוד בהשוואה למה שהיה בארץ לפני תחילת שידורי הטלוויזיה המקומיים. נוצר אפילו סרט בובות שני באורך מלא: "יער אמלש הקסום". 1974. 90 דקות. שלמה סוריאנו ביים עבור סם דובינר את אוסף הבובות האמלשיות העתיק שלו. הסרט לא הוקרן אף פעם לקהל רחב.

במבט לאחור אפשר למצוא בארץ הרבה כישרונות ואי מימוש של הפוטנציאל היצירתי באנימציה. לחלק מזה אחראית יד הגורל. מלחמת יום כיפור, ככל הנראה, קטעה את ההתלהבות היצירתית שאפיינה את תחילת התקופה. רוב האנימטורים, יוצאי יחידות קרביות, שירתו במילואים חודשים רבים בשנים הבאות. לחלק נוסף אחראי מוסר התשלומים המביש, כאשר חודשים עברו בין מסירת הסרט ותשלום המשכורות לצוות לבין קבלת התשלום עבורו. לרוב, אחרי מרדפים מתישים. את הנזקים החריף משבר המניות שהפך הלוואות בנק לצורך תשלום משכורות לחובות ענק שלא כוסו ע"י מזמיני הסרטים. המאמצים שנדרשו להישרדות כלכלית ורגשית הפכו התפתחות יצירתית אישית למותרות. כמה הזדמנויות נפלאות להתפתחות, לפחות של תעשיית אנימציה, הוחמצו בגלל חשיבה קצרת טווח, פרובינציאלית, של אנשים מרכזיים. הפקת הגרסה העברית ל"סזאמי סטריט", בתחילת שנות ה- 80, היא דוגמא טובה לכך.

בהפקה המקורית, בארה"ב, ניתנה לטובי האנימטורים יד חופשית ביצירת 'ספוטים' לנושאים בסדרה. מה שהביא להברקות רבות של שעשועים יצירתיים מתוחכמים באנימציה.    

בארץ, לפני תחילת ההפקה, סיכמו ביניהם האנימטורים המובילים את תנאי מינימום הדרושים כדי להגיע לאותן תוצאות: תנאי תקציב, זמן וחופש יצירתי. 2 בעלי אולפנים 'שברו' את הסיכום. כתוצאה, תנאי ההפקה, יחד עם ההכתבות של הטלוויזיה החינוכית(למשל - אם רואים ילד אוכל, חייבת להיות לו כיפה על הראש. השמלה המצוירת של ילדה מצוירת צריכה להיות מעבר לברכיים וכיו"ב) הפכו את עשרות הקטעים שהופקו לסתם פרנסה. וכך, במקום הזדמנות לסרטים מתוחכמים, עם ייחוד אישי, בחשיפה טלוויזיונית רחבה שתיצור בעתיד תמיכה ציבורית לאמנות האנימציה, נעשתה עבודה נחמדה, די שגרתית, שתרמה לקיום של מעטים בהווה בלבד.

ההתפתחות הנפלאה של אמנות האנימציה בעולם בתקופה זו די עברה לידנו. משאירה בארץ מעט מאד סימנים.

 

 

שנות ה- 90.

התקופה היחידה לגביה קיים תיעוד סביר של אנימציה בארץ, זמין למתעניינים בספריה של סינמטק ת"א: 42 ידיעוני אסיפ"א שיצאו משנת 1991 עד 1997. להלן תמצות המידע:

טלוויזיה מסחרית. כבלים. גלי עליה ממזרח אירופה. סגירת כל מעבדות פיתוח פילם. כניסה מאסיבית של מחשבים + וידאו.

פתיחת המרכז לאנימציה בסינמטק ת"א. פעילות סדירה של אסיפ"א ישראל, סניף האיגוד הבינ"ל לאנימציה: הקרנות, השתלמויות, אורחים מחו"ל וידיעון חודשי. סגירת(כינוס נכסים לאחר הודעה על פירוק מרצון) של אולפני "אנימה" (דודו שליטא). אולפנים ממוחשבים כמו "אדיונטיקס" ו"ג'נסיס" נפתחים. ונסגרים. בתי ספר לאמנות או לתוכנות מחשב פותחים קורסי כאילו-אנימציה. גובים דמי לימוד מופקעים. בכמה מקרים ההונאה מגיעה לקיצוניות. אחד מאלה היה "ריאל טיים האקדמיה לאומנות חזותית". נפתח ב- 1997במקום בו היה קודם קפה "רוול", ברחוב דיזינגוף. עם הרבה פרסום והרבה ציוד יקר מושאל. תוך שנה נמלטו הבעלים לארה"ב. חלק מן התלמידים הספיקו רק להירשם ולשלם לפני שהמקום נסגר.  

יגאל דורון עזב את "3 די" באולפני ג.ג., ת"א, והקים את חברת "אימאג' קונטרול" העוסקת בלכידת תנועה(מושן קפצ'ר), בייצוג תוכנות לסיליקון גרפיקס ועוד. בת"א נפתחו אולפני "אר.טי.מה" ע"י אנימטורים שעלו ממזרח אירופה. אל "דנימציה" של דני אייזקס הצטרפה תמי סיון, בוגרת אנימציה ב"ויצ"ו חיפה" וב"שרידן קולג'", טורונטו. הסטודיו, "סיון-אייזקס", ת"א, זכה בפרס ראשון ושני בתחרות הוידאו קליפים בפסטיבל חיפה 91'. גיל אלקבץ עבר לשטוטגארט, גרמניה, בהזמנת פרופ' אדה. שב ליצור קצרים באנימציה. סרטיו זכו בפרסים רבים ומיקמו אותו בצמרת אמני האנימציה בעולם. חנן קמינסקי סגר את הסטודיו שלו בת"א. במקומו, נקים עם שותפים מאירופה סטודיו גדול בבודפשט, בו הוא יצר את "חכמי חלם" (1995), סרטו המצויר הארוך הראשון. הסרט, קופרודוקציה בינלאומית, נרכש להפצה בכל העולם.

הסרט הוקרן בארץ בפסטיבל הקולנוע הבינ"ל ה-12 בירושלים ובפסטיבל הבינ"ל הראשון 'קולנוע יצירתי' בסינמטק ת"א (1995). פסטיבל שנתי שחלק גדול ממנו הוקדש לאנימציה ואשר במרכזו היו כיתות אמן עם אורחים מחו"ל ומישראל.

בקיץ 96' התפטר יצחק יורש מבצלאל. יוסי אבולעפיה הוזמן לנהל את היחידה לאנימציה, יחד עם חנן קמינסקי. ההכרה, המאוחרת למדי, של בצלאל בלגיטימציה של לימודי אנימציה אפשרה התפתחות מרשימה: במקום מרצה אחד, אסיסטנט וכעשרה סטודנטים בשנה, גדלה היחידה לאנימציה בהדרגה לצוות של 21 מרצים, 46 סטודנטים ועוד 88 בלימודים חלקיים. לצוות הצטרפו  שלמה בן שמואל, נועם משולם, נעם נדב, מני סלמה, רוני אורן ועוד.

קורסי אנימציה נכללו בתכנית הלימודים של ויצ"ו חיפה(רוני אורן) ובמחלקה למדיה דיגיטלית בקמרה אובסקורה, ת"א(ורד אליעזרי. צביקה אורן. רז עובד).

היום, בסוף 98', הסטודיו הגדול בארץ הוא "פיצ'י-פוי", של נועם משולם, ביפו. "אר.טי.מה" יוצרים עבודות מסחריות בצפון ת"א. דודו שליטא פתח סטודיו ב"דיסק-אין", ת"א, בו הוא משלים סרט טלוויזיה בן 50 דקות על רש"י. רוני אורן סיים את סידרת הפלסטלינה לטלוויזיה, "מר ארנב וחבריו"(13 X 8 דקות) בסטודיו שלו בבנימינה. חנן קמינסקי נמצא באמצע הפיצ'ר השני שלו, "פטסון ופינדוס". אנימצית מחשב ברמה בינלאומית נעשית באולפני 'פוסט פרודקשן' כמו "גרויטי" ו"ברודקאסט" בת"א.

אנימציה בישראל 98' היא בעיקר עניין של פרנסה. המרכיב היצירתי- אמנותי-אישי מוגדר כמותרות. חוץ מסטודנטים המנסים ליצור ביטוי אישי במסגרת ביה"ס, יש אולי 5-4 היוצרים באנימציה כאמנות אישית. חשיפה מוגבלת מאד לקהל. אנימציה כאמנות סודית.

 

אחרית דבר

כמה וכמה דברים השתנו מאז כתיבת הלעיל. למשל –  פחות אנשים יודעים שבניין אולפני פראג' בת"א היה קודם קולנוע ארמון דוד. הקולנוע בו התקיימה הקרנת הבכורה של סרט האנימציה הישראלי הארוך הראשון. היום, 45 שנים לאחר הבכורה ההיא, נמצאים לפחות 5 סרטי אנימציה ישראליים ארוכים בשלבי הפקה שונים. "ואלס עם באשיר", של ארי פולמן, יהיה ככל הנראה הראשון שייצא להקרנה: סוף 2007 – תחילת 2008.

מבין המוזכרים לעיל נפטרו מאז דוד גרינברג, נתן גרוס, יוסף באו וזק שוורץ. אולפני "אר.טי.מה" ו"סיון-אייזקס" נסגרו. רבים אחרים נפתחו מאז. מרביתם קטנים, בני 2 עד 4 אנשים. מבין האחרים, הגדול-עשיר-שאפתני מכולם היה "די.פי.אס.איי", באיזור התעשיה של בית שמש, שנסגר אחרי שנתיים. היצירתי מכולם, לטעמי, הוא "פיל אנימיישן", ת"א(שרון ועופר גזית). הסודי מכולם הוא "המעבדה", בירושלים, בו יוצרים סרט באורך מלא המיועד לשוק הבינ"ל. סינמטק ת"א סגר את "המרכז לאנימציה" אחרי 13 שנות פעילות ואת הפסטיבל הבינ"ל "קולנוע יצירתי" ומקיים מזה שש שנים את פסטיבל האנימציה-קומיקס-קריקטורה. בינואר 2001 קיים אסיפ"א ישראל, סניף האיגוד הבינ"ל לאנימציה, לראשונה את אירוע "אסיף" – הקרנת סיכום שנה של אנימציה ישראלית. הוקרנו בו רבים מן הסרטים שנעשו בשנת 2000. הכמות, המגוון והקהל הרב מאד שהגיע הפתיעו מאד את כל המעורבים. "אסיף" הפך מאז למסורת שנתית, גם לאחר ששונה לאירוע תחרותי המתקיים בפסטיבל האנימציה-קומיקס-קריקטורה בסינמטק ת"א.

מאות בוגרי לימודי אנימציה ולימודי תוכנות גראפיות יוצאים מבתי"ס לאמנות, מכללות ומוסדות פרטיים. ביחידה לאנימציה בבצלאל לבד לומדים היום 160 סטודנטים, עם 40 מרצים ובשנה"ל תשס"ח המספר יגדל עם כתה נוספת. בשנים האחרונות יצאו מבצלאל כל שנה בסביבות 30 בוגרים/ות. כל מי שרצה מביניהם מצא מיד עבודה באנימציה. עם כל הסרטים הארוכים, סדרות הטלוויזיה לפעוטות, הפרסומות ועבודות אחרות לטלוויזיה, נראה שאין מספיק אנימטורים כדי לספק את הביקוש.

ישראל נמצאת היום על מפת האנימציה העולמית. עבודות מסחריות זוכות בפרסים באירועים בינ"ל חשובים כ"פרומאקס" וסרטי סטודנטים ועצמאיים זוכים בהכרה בפסטיבלים הבינ"ל החשובים: אנסי, צרפת. אוטווה, קנדה. שטוטגארט, גרמניה. הירושימה, יפן ועוד, כאשר כמה מסרטי היחידה לאנימציה בבצלאל גם זוכים בפרסים ופסטיבלים מרכזיים באיטליה, בגרמניה ובקנדה כוללים בתכניותיהם מחווה לבצלאל.

 

אין ספק, תמונת האנימציה בישראל 2007 נראית הרבה יותר טוב מזו של 1998.

 

 

נספח

קישורי  אנימציה

 

מבחר קישורים ומידע מתוך "מרכז אנימציה – ידיעון מקוון לאנימציה".

מכאלה פבלטובה   www.volny.cz/aamica/show/ ,   http://www.michaelapavlatova.com/

איגור קובליוב  www.igorkovalyov.com

גיל אלקבץ   www.alkabetz.com

מארק בייקר/ נוויל אסטלי   www.astleybakerdavies.com

דניאל גריבס   www.tandemfilms.com

פרייט פארן   http://www.joonisfilm.ee/

פיטר לורד. ניק פארק. אולפני אארדמן  www.aardman.com

דיסני   http://disney.go.com/

ננסי ביימן  www.beimanimation.com

היאהו מיאזאקי     http://www.nausicaa.net/miyazaki/      

Ghibliworld - news and articles on Studio Ghibli: http://www.ghibliworld.com/

A Travel Guide for Dreamers – Raz Greenberg's Miyazaki website in Hebrew:

http://miyazaki.sam-hosting.co.il/

"Natural Wonders" - a class by Marc Hairston and Pam Gossin on Miyazaki's "Nausicaa of the Valley of the Wind": http://utd500.utdallas.edu/~hairston/ah3300.html

פרסומות וקטעי סרטים של חלק מהנ"ל ושל נוספים  www.acmefilmworks.com

ואיזכורים גם באתר  www.britishanimationawards.com

קישורים ליוצרים נוספים  http://www.niaf.nl/niaf2006/en/links/links_filmmakers.htm

אולפנים ויוצרים בישראל: 

שרון גזית  www.pilanimation.com

אריאל בלינקו/ מיכאל פאוסט  http://www.aniboom.com/Player.aspx?v=2359

אבי עופר   www.aviofer.com

רוני אורן   http://www.plastelina.com/

נועם משולם, פיצ'י פויי, יפו www.pitchipoy.com

אסיפ"א ישראל, סניף האיגוד הבינ"ל לאנימציה Asifa.israel@gmail.com

רבקה פרס, סרט גמר בבצלאל 2007, גארי ומילדרד

http://www.aniboom.com/Player.aspx?v=109131

אלדד סרי :  www.argus-studio.com