היחידה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל //   גיליון מספר 2 - היבטים באוצרות עכשווית, אביב 2006   בהקשר
מתנת השירה: ביקורת על תרגומו של שמעון זנדבנק ל"מבחר שירים" מאת פרידריך הלדרלין
דרור פימנטל

פרידריך הלדרלין "מבחר שירים", תרגם: שמעון זנדבנק חרגול, 2005




הלדרלין
מתנות רבות ויפות הרעיף עלינו שמעון זנדבנק בקריירת התרגום הענפה שלו: קודם את צו'סר ושייקספיר, אחר-כך את צלאן ורילקה (וזו רק רשימה חלקית), ואילו עכשיו את המתנה שהיא אולי היפה מכולן, הלא הוא המשורר הגרמני בעל השם המצחיק - פרידריך הלדרלין. לאלו שאינם מצויים באוהלה של שירה, שמו של הלדרלין יצלצל בוודאי כשם של עוד רומנטיקן טרחן וחסר תקנה. אך לא כך הוא. הלדרלין הוא נפיל פואטי של ממש, הנמנה על הטריומוויראט של השירה הגרמנית, אשר כולל גם את ריינר מריה רילקה ואת גיאורג טראקל.

תרגומו של זנדבנק - הן לשירה והן לרומן של הלדרלין ("הִיפֶּריוֹן") - גם ממלא חסך אמיתי שקיים בשירה העברית: למרות שהלדרלין משמש מקור השראה למשוררים עבריים לא מעטים, החל מפנחס שדה וכלה בישראל אלירז, כוכבו לא דרך בשמי התרגום, והוא תמיד הועדף על פני משוררים אחרים, "שפויים" ו"מגובשים" יותר, כמו למשל רילקה, שלגביו כבר קיימת מסורת תרגום של ממש.

לא רק שהלדרלין שייך לדור הנפילים, הלדרלין הוא גם משורר חי ונושם, וכפי שמעידה הפרשנות הענפה שנכתבה עליו, הלדלרלין רלוונטי מאין כמוהו לעידן הנוכחי, ועל אחת כמה וכמה לעידן הנוכחי כפי שהוא משתקף בישראל. מלבד המחוות המודרניסטיות שאותן מציין זנדבנק באחרית-דבר שלו - של שבירת לכידות המבנה השירי ושל ההסתעפות הבלתי נגמרת של הנוסחים השונים, הנותרים, כך נדמה, ללא חתימה - המיתולוגיה הפרטית של הלדרלין גם תורמת למחשבה הפוסט-מודרנית כמה מערכי המפתח של המילון המושגי שלה, כמו המתנה, העקבה, והחתך, או הקרע, או מה שמכונה בפי פרשני הלדרלין, ה"סזורה" (Cesura).

מיתולוגיה פרטית אינה נחלתו הבלעדית של הלדרלין, וניתן אף לומר שהיא מאפיינת כל משורר גדול. מה שמיוחד במיתולוגיה הפרטית של הלדרלין היא העובדה שהיא מצליחה להכפיף יחדיו את גורלו הפרטי שלו עצמו יחד עם גורל האנושות כולה, תוך שהיא יוצרת תלכיד חדש הממזג את המיתולוגיה היוונית במיתולוגיה הנוצרית. עיקרה של מיתולוגיה זו הוא הקרע חסר התקנה שנוצר בין מי שהלדרלין מכנה ה"אלים", לבין מי שהוא מכנה "בני התמותה". ניתן לומר כי שירתו של הלדרלין מתארגנת סביב הקרע הזה וסביב הכמיהה לאיחויו.

הקרע, כמובן, הוא בין עידן של תמימות ושפע לבין עידן של אלימות וחסך. הקריעה האלימה מאפיינת לא רק כל אחד מאתנו, הנקרע, כל אחד בתורו, מהרחם, מהמשפחה, מהבית, ומושלך ללא שוב לעולם זר וקר. הקריעה האלימה גם מאפיינת לא רק את הלדרלין עצמו, הנקרע מביתו שעל גדות נהר הנֶקָר שבמחוז שווביה, ראשית אל הגלות בבורדו בצרפת, ואחר-כך אל תהומות השיגעון, כשהוא ממלמל את המילה המופרכת "פָּלַאקְשׁ", בעודו כותב את שיריו על קירות ה"מגדל" המפורסם שלו בטובינגן, שבו בילה את שארית ימיו. הקריעה האלימה גם מאפיינת את האנושות כולה: עידן התמימות של האנושות היה כמובן בימי יוון. מה שאפיין אז את האדם היה קשר בלתי-אמצעי לאלים, שהעניקו לו בלי חשבון משפעתם הבלתי-נדלית. שם, לרגלי הרי הקִיתַירוֹן והפַּרְנָסוֹס ועל גדות נהר האיסְתְמוֹס, שרה האדם במחיצת האל ונהנה ממתנות עודפותו. אז, בזמן שלפני הזמן, לא הייתה בין האל והאדם כל חציצה. שם שרתה הקרבה. או אז הוגלתה האנושות לבלי שוב מה"מקור" אל המהלך הפתלתול של ההיסטוריה, שאינה אלא געגוע אחד גדול לאותה קרבה בראשיתית, שכבר לא תהיה אף פעם מה שהייתה פעם. מה שנותר מכל זה הן רק עקבות. עקבות האלים הנעדרים.

המיתולוגיה הפרטית הזו מנוסחת באופן מופתי באחת הפואמות הידועות ביותר של הלדרדלין, "לחם ויין", אשר מובאת בספר לצד שירי הבחרות וההמנונים הגדולים ("הריין", "שיבה הביתה", "ליד מוצא הדנובה"). הפואמה שרה את גורל האנושות, שאינו אלא אותה קריעה מהמקור, כמו גם העדר היכולת המשווע להכיל בשנית את מתנת האלים:

תְּחִלָּה אֵין מַשְׁגִּיחַ בָּהֶם [באלים]; רָצִים לִקְרָאתָם

הַיְלָדִים; בָּהִיר מִדַּי וּמְסָנְוֵר בָּא הָאוֹשֶׁר,

וְנִרְתָּע הָאָדָם, גַּם יְלוּד-אֵל אַךְ בְּקוֹשִׁי יֵדַע

אֶת שְׁמָם, כְּשֶׁהֵם קְרֵבִים וּמַתָּנוֹת בִּידֵיהֶם. (...)

כָּזֶה הָאָדָם: מוּל הַשֶּׁפַע עַצְמוֹ, כְּשֶׁהָאֵל בִּכְבוֹדוֹ

מַרְעִיף עָלָיו מַתָּנוֹת - לא יֵדַע, לא יִרְאֶה. (עמ' 68)

זהו אינו אלא ניסוח הלדרליני מקדמי לשיח המתנה ולאירוע הטראומטי של ביאת האחר, או העתיד-לבוא (arrivant), אשר ינוסח בבוא העת באופנים שונים אצל הוגים שונים. עיקר הטענה היא, כי אותו אירוע הוא טראומטי בדיוק מכיוון שהוא "נופל מלמעלה" - כדברי דרידה בביקורו האחרון בירושלים ב-2002 - מחוץ לכל אופק פנומנולוגי או טמפורלי. המפגש המפוקשש בין ה"אלים" ל"בני התמותה", בין המשופע לנצרך - שאינו אלא שם אחר למפגש בין האל-כלכלי לכלכלי, או בין האינסופי לסופי - הוא, לדעת הלדרלין, המקור ל"קללת" העידן המודרני: המפגש תמיד מפוקשש כי בני התמותה הוגבלו במידה ובמספר באמצעות השפה, המחשבה והמדע, או בקיצור, באמצעות ה"תרבות", מה שמונע מהם לקבל את מתנת האלים. לא באלים האשם למצוקותינו, אלא בנו עצמנו, באי יכולתנו להכיל מחדש את מתנת עודפותם המוחצת:

אֵחַרנוּ לָבוֹא, יְדִידִי. הָאֵלִים, כֵּן,

חַיִּים מֵעַל לְרָאשֵׁינוּ, שָׁם בְּעוֹלָם אַחֵר. (...)

כִּי כְּלִי שָׁבִיר לא תָּמִיד עָשׂוּי לַהֲכִילָם,

לא תָּמִיד יַעֲמוֹד אָדָם בַּשֶּׁפַע הָאֱלוֹהִי. (עמ' 69)

אם תרצו, ניתן לראות בציטטה זו מעין ניסוח מוקדם ל"דיפראנד" של ליוטר, לאותו עיקרון הקובע כי המעבר מהמסומן (האלוהי, האינסופי, העודף) למסמן (האנושי, הסופי, החסר) תמיד יהיה כרוך בסוג של צמצום והפחתה.


מאיה כהן לוי, "מגדלי עזריאלי"
"וּמַה לִּמְשׁוֹרְרִים בְּיָמִים שֶׁל מַחְסוֹר", שואל הלדרלין באחת מהשורות האלמותיות בפואמה. תפקיד המשורר - המזוהה עם דמות האל-למחצה (
Demigod), שאותה ניתן להקביל גם לדמותם של דיוניסוס וישו - הוא בדיוק זה של עמידה בין המצרים ויצירת הכלי הפואטי המסוגל להכיל, מבלי לשבור את הכלים, את העודפות האלוהית, ובכך לאפשר את מסירתה לבני התמותה בלא צמצום והפחתה. המשורר הוא זה שנקרא להתייצב בתווך המבדיל שמים מארץ, והוא זה שמכונן במתנת השירה שלו - שהיא אינה אלא השפה האחרת או שפת האחרוּת - את אפשרות שכינתם ה"פואטית", כלשון הלדרלין, של בני עמו על פני האדמה. המשורר הוא זה שבמתנת שירתו, הניזונה ממתנת האלים, מעניק פשר לקיום האנושי עלי אדמות, אותו פשר העומד למבחן חוזר ונשנה בעידן הנוכחי (את אחד מביטוייו הבולטים, בלשון המעטה, של עידן זה, ניתן לראות גם אצלנו, במשולש הכוח החדש שנוצר ב"עיר האיילון" בין מגדלי עזריאלי מזה, הבניין החדש של משרד הביטחון מזה, ובניין קריית הממשלה מזה).

וכאן נכנס לתמונה היידגר. היידגר - שבתקופה מסוימת היה עסוק מאוד בהלדרלין - מלביש את המיתולוגיה ההלדרלינית בלבוש פילוסופי, ובכך גם מהווה את התווך דרכו מזינה המטאפוריקה ההלדרלינית את השיח הפוסט-מודרני. כך, הקרע בין האלים לבני התמותה - שהוא אחד הביטויים הראשונים למחשבת ההבדל שתכבוש את השיח הפילוסופי במחצית השנייה של המאה העשרים - הופך לביטוי פואטי להבדל האונטולוגי בין ההוויה לישים. מתנת האלים הופכת למתנת ההוויה. והעקבה הופכת ממטאפורה שירית למונח פילוסופי המבטא את האָפּוֹרִיָה של העדר נוכח או נוכחות נעדרת.

השירה, אם כן, היא מתנה. מתנת המשורר היא אותה הרעפה פואטית של העודפות האלוהית על בני-התמותה שהפנו לה עורף זה מכבר ובכך הועידו לעצמם עידן של מחסור ומצוקה. אך לא רק השירה היא מתנה. גם תרגום השירה הוא מתנה בפני עצמה. בפני המתרגם עומדת למעשה אותה משימה שעומדת בפני המשורר, הלא היא משימת ההרקה: במקרה של המשורר, המשימה היא להריק את העודפות האלוהית לסד השפה הפואטית במינימום צמצום והפחתה. במקרה של המתרגם, המשימה היא להריק את שפת המקור, את אותו ניב ייחודי ובלתי ניתן לחלופה, לסד של שפת היעד במינימום צמצום והפחתה.

נראה שזנדבנק עמד במשימה הטיטאנית הזו בכבוד ראוי להערכה. בשפתו העדכנית אך הלא רדודה, השופעת אך המדויקת, האמיצה מספיק כדי לוותר על הנאמנות לנאמר לשם דבקות באמירה, זנדבנק הצליח להעניק לנו הלדרלין חי ונושם בעברית חיה ונושמת. כמו בתרגומיו האחרים, כך גם כאן, ואולי על אחת כמה וכמה, זנדבנק הצליח להעניק לנו את קולו הייחודי של הלדרלין כאילו חשב וכתב בעברית, השפה הזרה והרחוקה כל כך מהרוח ההלדרלינית, כאחד מביטוייה הפנומנליים של הרוח הגרמנית.

המתנה הגלומה בספר הזה היא אם כן מתנה כפולה: המתנה הראשונה היא מתנת שירתו של הלדרלין עצמה, המנסח הגדול של עבודת השירה כעבודה של נתינה. המתנה השנייה היא מתנת התרגום, המצליח באופן כמעט נסי להעביר את המתנה הזו לסד השפה העברית מבלי לאבד מחיוניותה. מה שנותר לאחל לזנדבנק הוא, כי שלא כהלדרלין עצמו - שהכלי הפואטי שלו כן נשבר בסופו של דבר לרסיסי רסיסים של שיגעון וטירוף הדעת - יהיה בו הכוח להמשיך בעבודת התרגום שלו מבלי לשבור את הכלים. מה שנותר לאחל לעצמנו הוא, כי יהיה בנו האומץ הדרוש כדי לקבל בברכה את מתנת השירה/תרגום הזו, ולא להישאר אדישים לצעקה הגדולה העולה ממנה, הלא היא צעקת הקרע ההולך ונפער בינינו לבין איזשהו פשר לקיומנו בעידן הזר והקר הזה - "נעדר הקדושה" כדברי היידגר - אשר הולך ומקיף אותנו בחומות בוהקות של מתכת וזכוכית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
ראש הדף | המלצה לחברים | הדפסה | סגירת חלון זה | This article in English