היחידה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל //   גיליון מספר 7 - רובדי הזמן: חיים, מוות וזיכרון, ינואר 2008   סקירות ספרים
הֶדֶף העודפוּת, על ספרו של ז'אן לוק מריון "על העודפות: עיונים בתופעות הרוויות"
דרור פימנטל

ז'אן לוק מריון

על העודפות: עיונים בתופעות הרוויות

תרגמה מצרפתית סמדר בוסתן

רסלינג, 265 עמודים.

הקליקו להגדלת התמונה

"לכל מראה נושן יש רגע של הולדת". אין שורה מתאימה מזו של אלתרמן כדי לפתוח דיון בספר הראשון שראה אור בעברית של הפנומנו-תיאולוג הצרפתי ז'אן-לוק מריון. אין שורה מתאימה מזו, כי בעידן של קץ הפנומנולוגיה – הכרוך בדיונים אינסופיים באפשרות הבלתי-אפשרית בדבר בלתי-אפשריותה של האפשרות להופעה או נראוּת (Visibility) – מריון עדיין סבור שיש נראות, ושגם ניתן לאתר את מקור הולדתה. כקתולי מאמין, הנראות שאליה מכוונים מעיניו כבר מתחילת דרכו היא נראות האל, קרי, אפשרות התגלותו, הנחשבת במונחים פנומנולוגיים.

כפי שהיידגר הסיט את הפנומנולוגיה לחיי היום-יום, מריון מסיטה לחיים הדתיים. על כך קנה לו חסידים ומבקרים. קישור נפיץ זה בין תיאולוגיה לפנומנולוגיה – שבה האחרונה כמו מוכפפת לראשונה – הוא גם מקור הוויכוח שמריון ניהל עם דרידה, והממשיך להתנהל גם לאחר מות דרידה. יהא גורלו של הוויכוח אשר יהא, דבר אחד בטוח, הוא הפרה את שני ההוגים גם יחד: עקבות של מריון ניתן למצוא למשל בדימוי קסדת שריון האבירים, שממנה ניבט מבטה של רוח-הרפאים. דימוי המופיע בספרו של דרידה 'רוחות הרפאים של מרקס', ואשר חרף ההכחשות, מזכיר את מושג האיקונין (Icon) של מריון. עקבות של דרידה ניתן למצוא בספר זה, למשל בהידרשותו של מריון לתימות של הידידות ומתת המוות, שעליהן חתום דרידה.

בדרכו לפיתוח פנומנולוגיה חדשה, שכבר התרחקה מרחק בטוח ממקורות השראתה, מריון מנער מונחים פנומנולוגים מוכרים, ומסיטם לכיוונים מפתיעים. כך למשל, הוא מרחיב את מושג הפנים של לוינס: הצו האתי החקוק על פני האחר אינו רק "אל תרצח אותי". על ה"לא תרצח" של לוינס מוסיף מריון גם את הצו "הייה מי שאתה", המכונן את החיים האישיים. על כך ניתן גם להוסיף את הצו "אל תבגדי בי", המכונן את חיי האהבה. בעידן שלאחר מות האלוהים, צווים מעין אלו – נעדרי כל מקור חקיקתי רשמי – הם היחידים היכולים להצילנו מההידרדרות להרס חסר התקנה שבפורקן העול המוחלט, ולהעניק לנו אתיקה שתאפשר לנו ליצוק משמעות בחיינו. 

כך גם לגבי מושג ה"הינתנות" (Gegebenheit) של הוסרל: עיקר החידוש של מריון הוא בניתוק ההינתנות מהנראות. כידוע, הצמצום הפנומנולוגי דורש מאתנו להינתק מהעולם כשהוא לעצמו, ולרכז את מבטנו בעולם כפי שהוא מופיע בפנינו, קרי, בזרם התופעות הניתן לנו. בעוד הוסרל מזהה את ההינתנות עם נראות, בין אם של העולם החיצון או של עולמנו הפנימי, מריון מצביע על שלב קדם-חזותי של ההינתנות. לשלב זה הוא מייחד את השם "מתן" (Donation). עקרון העקרונות של הפנומנולוגיה של מריון הוא, כי מה שניתן אינו בהכרח נראה, וכי מה שנראה חייב קודם כל להינתן. במלים אחרות, המתן – הנושא חותם תיאולוגי מובהק – אינו מעורב בהכרח בנראות ובראייה. נראות התופעה והתופעה כנראות הם בבחינת עיבוד של המתן עצמו, שלו שמורה זכות הראשונים.

מהו המתן עצמו? מריון מדבר במונחים של תנועה, לחץ ודחיפה. מדובר בכוח ראשוני – שבדומה ללא-מודע ולמושג ההוויה של היידגר – הוא שגורם לדברים להתרחש, לקרות, להגיע לכלל היות, כמו גם לחדול מלהיות. כיצד הניתן הופך לנראה? באמצעות ההתנגדות: בדומה לקרן אור, שלעולם לא תיראה אלא אם כן יוצב גוף זר בנתיבה, כך גם למתן נדרש מכשול שיביאהו לכדי נראות. את תפקיד המכשול מייעד מריון לאני. האני הוא מעין מסך, פריזמה, הנתקע כטריז ברצף הינתנות המתן, ובכך מייצר הן את נראות המתן והן את נראותו שלו עצמו. ככזה, האני זוכה לשם "מתנתן". בניגוד להנחת היסוד של הפנומנולוגיה הקלאסית, האני אינו קודם להינתנות. מריון מוריד את האני מרום שבתו הטרנסצנדנטלי, וטוען שלא הוא שקודם להינתנות, אלא ההינתנות היא שקודמת לאני. האני כמתנתן הוא תוצר של ההיתקלות האלימה בהינתנות המתן. האני מקבל את עצמו מתוך מה שהוא מקבל מהמתן.

עיקר עיסוקו של מריון בספר זה הוא במה שהוא מכנה "התופעה הרוויה". רוויון התופעה נובע, בלשונו של מריון, מ"עודף האינטואיציה ביחס להתכוונות". יש תופעות שהמתן הטמון בהן כה רב ורווי, עד שהלימתן באני מאיימת להחריב את מנגנוני הקבלה הבלתי הולמים שלו. אפשרות הקבלה של עודפות התופעה הופכת לקנה המידה לאני: אתה הוא סך העודפות שביכולתך לסבול. אתה יכול להדוף את העודפות או להינדף ממנה. רוויון התופעה נובע גם מה"הרמנויטיקה" שלה, קרי, מאופני משמעותה הבלתי נדלים. התופעה הרוויה היא חידה הנופלת עלינו במפתיע, וככזו מייצרת ריבוי אינסופי ובלתי ניתן לחיזוי של מובנים. פרשנותה יכולה להימשך לנצח. לעולם אי אפשר יהיה לעמוד על מלוא טבעה. ההרמנויטיקה העודפת שלה מציבה את התופעה הרוויה מחוץ לידע, ומנציחה את חידתיותה. "פתאומית לעד", אם להידרש שוב לאלתרמן.

התופעה הרוויה הראשונה במעלה, היא כמובן התגלות האל. נושא זה מעסיק את מריון עוד מספרו 'אלוהים ללא הוויה'. אך לזכותו של מריון ייאמר, שבספריו האחרונים הוא מרחיב את טווח הפנומנולוגיה שלו, וכולל תחת כנפי התופעה הרוויה את הפנים, הגוף החי, התופעה הארוטית, וגם את האמנות. כך למשל, גם העונג הטמון בגוף הטעון ארוטית, המפיץ את סוד חושניותו בקרינה חשאית, יכול להלום בנו ללא רחם, ולרדוף אותנו עד נידָפוּת. זכרו המפעים – המפעם בנו הרבה לאחר שעזב אותנו לבלי שוב – יכול להותירנו הלומים לנוכח חידת עוצמתו ועוצמת חידתיותו. מריון, בעקבות לוינס, מעניק ערך חיובי לתופעה הרוויה, כאובייקט התשוקה האולטימטיבי של הפילוסופיה. אולם ספק אם הוא נותן את דעתו מספיק על הממד ההרסני של המתן, על כך שלחפץ החיים עדיף אולי להימנע מהעודפות, שמא תחריבו כליל. לפעמים עדיף למָתֶן את המָתָן. לפעמים עדיף להגיד לא עוד לעודפות. טענה זו יכולה להוות פתח לפנומנולוגיה אחרת: מהפנומנולוגיה של המתן לפנומנולוגיה של המיתוּן.

אולם המהלך החשוב יותר הוא הכללת האמנות תחת כנפי התופעה הרוויה. זהו מהלך חשוב, כי הוא מחזיר את הקטגוריה של האסתטי אל לב הדיון, לאחר שהודר ממנו בידי מה שמכונה "המפנה התיאולוגי", שהתרחש לאחרונה בפילוסופיה. בהתאם למחשבה פנומנו-אסתטית זו, האמן משמש כיס התנגדות למתן, ומאפשר בהתנגדותו נראות לבלתי-נראה. עבודת האמנות היא עבודת ההמרה של הלא-נראה לנראה. האמנות היא אינה אלא חזיון הנראות של הבל-ייראה של המתן. מריון חושב את האמנות בשני מונחי יסוד – המסגרת והצֶלֶם (Idol): המסגרת היא תיחום הנראה-לעין וצמצומו בצורה ובחותם, כאמצעי התגוננות מפני עודפותו. הצלם הוא מיקוד הנראה-לעין לכלל נראות מוחלטת, גלויה, טהורה, הממגנטת אליה את המבט, ולא מותירה לו ברירה מלבד ההתפעלות מתהילתה. מדובר במונחים הופכיים של צמצום מזה ורוויה מזה – שבדומה לאפוליני ולדיוניסי של ניטשה – מאפשרים במשחקם את התרחשות האמנות. מונחים אלו מאפשרים התבוננות חדשה במוסדות אמנות כמו המוזיאון, ובעבודתם של אמנים כסזאן, בראק, מירו, קליי, קרוואג'יו ורותקו. מרתקת במיוחד היא התבוננותו של מריון בציור Ad marginem של קליי, שבו המסגרת כמו נאבקת בעודפותה העצומה של השמש, המאיימת להחריבה.

אך מה שהכי חשוב, הוא הקניית ערך אתי לאסתטי: מריון מעניק מובן חדש לתימה של הכנסת האורחים, בראותו בציור קבלת פנים חזותית ללא-נראה של המתן. מריון מקנה גם ערך אתי לציור עצמו: בדומה לקריאת ההוויה של היידגר ולקריאת האחר של לוינס, הציור, בעודפות נראותו, תובע מהצופה פעולה ומענה, הכרוכים בהתעוררות ובשידוד מערכות ערכי. "שנה חייך", תובע מאתנו פסל אפולו בשירו המפורסם של רילקה. זו כבר אינה אמנות לשם אמנות, אלא אמנות מעורבת, אמנות הקוראת לאחריות. בכך מקרב מריון בין רחוקים, וקורא להכנסת אורחים של האסתטי במשכנו של האתי, שהוא גם משכנו של הדתי. האסתטי אינו נחשב כאדיש לאתי במקרה הטוב, או כמכשול בפני האתי, במקרה הפחות טוב. האסתטי זוכה להכרה ולהוקרה כמי שגלומה בו אתיקה של קריאה לאחריות. הכנסת אורחים זו לבדה – החותרת פרדוקסלית תחת סדר היום התיאולוגי של מריון עצמו – ראויה למלוא התהילה וההתפעלות.

הקליקו להגדלת התמונה
Ad marginem, 35.9X46.3, 1930, המוזיאון לאמנות בבאזל
 

 

 
ראש הדף | המלצה לחברים | הדפסה | סגירת חלון זה | This article in English