היחידה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל //   גיליון מספר 12 - הזמן: בין מדע לאמנות, אפריל 2009   בהקשר
מזיכרון הדברים אל זכר הדבר
דרור פִּימֶנטֶל

על הקשר בין זמן לזכרון, מתוך הרצאה שניתנה בחוצות היוצר במרץ 2008.



להלן דברים שנשאו בכנס 'זיכרון אישי – זיכרון קולקטיווי', שנערך במשכנות שאננים ב-27.3.08. למותר לציין, כי ראינו לנכון להכליל את ההרצאה בגיליון מכיוון שקיים מן הסתם קשר הדוק בין זמן וזיכרון. עם זאת ראוי גם להעיר, כי הזיכרון הוא תופעה האפשרית רק בזמן כפי שהוא נחווה מנקודת מבט אנושית, ולא מנקודת מבט אבסולוטית. הזמן מתואר כאן אם כן בהקשרו הפנומנולוגי, כלומר באופן שהוא נחווה בידי התודעה האנושית, ולא בהקשרו המדעי.

מזל שזכרתי. מזל שזכרתי להגיע לכאן בתאריך ובשעה הייעודים, כדי לדבר אליכם. שהרי לולא הייתי זוכר, הייתם יושבים כאן מול במה ריקה, משחיתים את זמנכם לריק. הזיכרון, אם כן, ניצב ביסוד חיינו, מאפשר אותם, מנהל אותם. לולא הזיכרון, על מנגנוני הרישום והארכוב שלו, היו חיינו הופכים לגיהנום, גם חיינו האישיים וגם הציבוריים. היינו מתבלבלים בזמנים, לא זוכרים מה צריך לעשות מתי, מחליפים יום בלילה, ושולי בחשוב.

כיצד זכרתי? בעזרת מנגנוני הארכוב העומדים לרשותי, כמו גם לרשותכם. במקרה שלי, פשוט רשמתי לי ביומן, שהיום עלי להופיע כאן בפניכם. גם אתם רשמתם לכם בוודאי ביומן, שהיום מתקיים כנס על זיכרון במשכנות שאננים. רישום משותף זה הוא שאפשר את המפגש בינינו. אחרת ודאי היינו שוכחים, ולא מגיעים לשעת המפגש היעודה.

זוהי כמובן רק דוגמה קטנה למנגנון הארכוב האדיר שבאמצעותו אנו זוכרים, וכך מנהלים את חיינו: השעונים, לוחות השנה, היומנים, וגם הספריות, המוזיאונים והארכיונים. ועוד לא דיברנו על מנגנוני הארכוב הכלכליים: הקופות הרושמות, חשבונות הבנק, דוחות כרטיסי האשראי, המאזנים, הקבלות והחשבוניות. ומה עם מנגנוני הארכוב הפוליטיים, המשפטיים, הרפואיים, וכן הלאה. כל אלו לא נועדו אלא לדבר אחד: לאפשר לנו לזכור, שזה אומר גם לאפשר לנו לחיות. הזיכרון ומנגנון הארכוב שלו, אם כן, מהווה אבן יסוד בחיינו. בלעדיו חיינו לא היו חיים.

אולם הזיכרון מאפשר את חיינו בהיבטם הטכני בלבד. שהרי הזיכרון עונה על שאלת האיך, אך לא על שאלת המה. לשם מה עלינו לזכור לשלם חשבונות, לעשות טלפונים, להיפגש ולתאם? לשם מה כל המהומה הזו? כדי לענות על שאלת המה, אבקש להציג בפניכם את מה שאבקש לכנות הזכר. בין הזיכרון לזכר מפרידה תהום. בין השניים מפרידה תהום, כי אנחנו אולי זוכרים בשביל לחיות, אבל חיים בשביל הזכר.

הזכר – אותו מושג חמקמק החומק ממנגנוני הרישום והארכוב, כך אבקש לטעון, הוא הדבר שבשבילו אנו חיים. ומהו הדבר הזה? הדבר הזה הוא הזכר של הדבר. ומהו הדבר? הדבר הוא זה שניצב בתשתית חיינו, ושאליו מכוונים מעיינינו. אני מכנה אותו 'דבר', כי לדבר הזה אי אפשר להעניק שם. הדבר הוא מה שישנו, מה שאולי הכי ישנו, אך מה שגם חומק מהשם. זהו השָם שאין לו שֵם. וליתר דיוק, הדבר הוא לא מה שישנו, אלא מה שהיה, מה שהיה פעם, מה שהיה פעם ואבד, מה שאנו מבקשים אחריו וחותרים אליו ללא לאות, מה שאנו מבקשים להקים מעפר השכחה ולחיות שוב, ולו לרגע אחד.

כדי שהדבר יהיה דבוּר על אופניו, כדאי אולי לעצור לרגע את שטף הדיבור, ולהסתייע בדוגמה מוחשית. הרומן עב הכרס של הסופר הצרפתי מרסל פּרוסט 'בעקבות הזמן האבוד', הוא אינו אלא מסע אחד גדול אל הדבר, והניסיון להקימו מעפר השכחה, וזאת באמצעות הניסיון לרישום זכרו הבלתי ניתן לרישום. הרומן הוא מארג עצום ממדים של מילים, שבאמצעותו מנסה פרוסט ללכוד את זכרו האבוד של הדבר.

הדבר הפרוסטיאני הוא כמובן חופשות הילדות שלו בעיירת השדה הצרפתית קוּמְבְּרֶה. אותה הצפה של שפעה ואושר, של פליאה על מתנת החיים, של טיול אביבי לאורך גדות הנחל הרוחש חיים, של ביקור בבית המשפחה רווי הניחוחות והטעמים, של קיום ללא דאגה וללא חרדה. כלומר, קיום ללא תודעת המיניות ותודעת המוות, שהעדרן הוא שהופך את הילדות למאושרת כל כך. ילדות שפרוסט, בניגוד אולי אלינו, מעולם לא נפרד ממנה, וכל חייו לא היו אלא ניסיון נואש לשמר את זכרה האבוד.

כדי לעורר את זכר האושר ההוא, שום עיון בתצלומים של העיירה, בשרטוטיה ובמפותיה, וגם שום דפדוף ברשומותיה – רשומות הבעלות והרכוש, הלידות והמיתות, הנישואין והגירושין, וכן הלאה – לא יועילו. מנגנון הארכוב של העיירה, האוגר את זיכרונה הרשמי, את ההיסטוריה שלה – הגיאוגרפית, הכלכלית, הגנאלוגית – לא יועילו בדבר ללכידת דבריותה. אותו הדבר שאליו פרוסט כל כך מתגעגע, ואשר חומק ממנו כמים האוזלים מכף יד.

ומה כן מעורר בפרוסט את זכרה הנשכח של אותה דבריות אבודה? לא התצלומים, לא המפות, לא הרישומים ולא החוזים, אלא ריחן המשכר – אך הלא משקר – של עוגיות המדלן שזה עתה יצאו מהתנור. ריח עוגיות המדלן – שאותן נהג לאכול מדי יום א' בבית דודתו ליאוֹנִי – הוא זה שמצית באחת את זכר הדבר, ומקים אותו כעוף החול מעפר השכחה. הדבר נוכח בזכרו באחת, חי ורוטט מאי פעם, במלוא שפעתו, כאילו היה כאן תמיד, כאילו לא נמחץ עד אבק תחת עולן המכביד של השנים.

נשאי הזכר של הדבר – וכאן כבר אפשר להסיק מסקנה ראשונה – הם אינם המספרים, האותיות, הטורים והטבלאות, או כל אמצעי רישום אחר המשמש לארכוב הזיכרון. נשאי הזכר שייכים הרבה יותר לסדר החושי מאשר לסדר ההיקשי: נשאי הזכר הם הריח, שפעם שיכר אותנו עד לא ידע; הטעם, שפעם גדש את פינו; המנגינה החרישית, שפעם ליוותה אותנו אל השינה; המגע, שפעם כישף את גופנו בחומו המרגיע. הזכר, כך נראה, שייך הרבה יותר לגוף מאשר למחשבה. הגוף הוא אותו לוח שעווה – שבו מרבים הפילוסופים להשתמש כדוגמה בדיוניהם הנפתלים – שעליו מטביע הזכר את זכרו. המחשבה זוכרת אולי את זיכרון הדברים, אבל הגוף זוכר את זכר הדבר.

ומהו אותו הדבר שהגוף זוכר? לפנינו פרדוקס: אי אפשר לדבר על הדבר, כי הדיבור והדבר הם תרתי דסתרי. הדיבור בעצמו הוא מנגנון רישום וארכוב, העושה שימוש בסימנים מוסכמים. כיצד אם כן נביא את הדבר לכלל דיבור? כיצד נישא דברים על הדבר? אולי רק בדיבור שמחוץ לדיבור. הדיבור שמדבר, אבל דברים אחרים: בזעקת השבר, באנחת האהבה, בלחישה, בהמהום, במלמול, בקינה ובנהי.

אך כיוון שאיני נמצא בביתי כרגע, אלא כאן, באולם, נושא דברים בפניכם – ובוודאי תסכימו איתי שאין זה יאה שאשמיע בפניכם את כל אותם הדברים שמחוץ לדיבור – אנסה בכל זאת לומר איזשהו דבר על הדבר. מהו הדבר שעליו אני לא חדל מלדבר? בעיקרו של דבר, הדבר הוא השלמות שלפני ההיעלמות. הדבר הוא זה השלם, המלא, השופע, הרווי, העודף, שאינו יודע חסך וחסר, שעדיין לא יודע את שיסוף הלהב של האובדן חסר התקנה. כולנו מתחילים מהדבר, ואז בהכרח נופלים ממנו, נפרדים ממנו, מאבדים אותו, מודחים ומודרים ממנו לבלי שוב, ולא חדלים מלקונן על כך כל חיינו, ולחפש אחר תיקונו השלם.

אדבר על הדבר בשלושה הקשרים: הפסיכואנליטי, הדתי וההיסטורי. ילדות כבר אמרנו. ולא רק ילדות, אלא מה שניתן לכנות החיים שלפני החיים. החיים שלפני היותנו מודעים לכך שאנו חיים. החיים שלפני הכפלת החיים במושג ובמילה, במחשבה ובשפה. אלו הם חיי העולל בחיק אמו. חיים שבהם העולל והאם עדיין בשר אחד, דבר אחד. לפני שלהב האב מעוללת לעולל את הגרוע מכל: מנתקת באבחת חוק האב את הפה מהפטמה, ומשלחת אותו אל גלות העולם. בקיום זה – הקיום בתוככי הדבר האימהי – החלב זורם כמים, האהבה מורעפת ללא סוף, ואין כל איום הניצב על הסף. הדבר הוא המקום שלא חסר בו דבר. 

הוא הדבר גם בהקשר הדתי: כאן הדבר הוא כמובן גן עדן. גן עדן שאדם וחווה מוכנסים אל סודו בבלי דעת. אלא שהאל-דעת של סוד הידיעה מהווה תנאי בל יעבור לשהותם שם, וברגע שהם מנסים לקרוא תגר על איסור הידיעה, הם מוגלים באבחת החרב המתהפכת ונופלים באחת לעולם, אל עצב הלידה ואל זעת האפיים של הלחם.

אותו הדבר גם בהקשר ההיסטורי: כאן מדובר בקיום העם בחיק ארצו. קיום שבו העם שוכן בארצו תחת גפנו ותאנתו, בביתו ובמעונו, בזכות ולא בחסד, בזכות ההבטחה. קיום שבו העם הוא של הארץ והארץ היא של העם. מה שנקרא: עם הארץ. ואז תמיד מגיח האויב, משומקום, ומכריז מלחמה. במאמר מוסגר אוסיף, שבכך גם נפתחת ההיסטוריה, שתמיד מתחילה מאובדן הדבר, ושכל תולדותיה אינם דבר מלבד געגועים לדבר: העם היושב בארצו נקרע מאדמתו לבלי שוב, וגולה לארצות זרים. משם לא יפסיק לקונן על אובדן מולדתו. אם תרצו, ארץ ישראל היא הדבר הציוני. השאלה האם כיום – בעידן המכונה 'פוסט-ציוני' – אנו נמצאים באותה הארץ שאליה פיללנו במשך אלפיים שנות גלות, תישאר הערב פתוחה בשביל הרצאה אחרת.

כעת ניתן כבר לשרטט קווים לדבריות הדבר: ראשית, הדבר מאופיין בשפע ובשפעה, בשלמות ובתום של טרם קריעה. שנית, הדבר מאופיין באובדן. אובדניות הדבר מהותית לא פחות משפעתו. אולם הדבר אינו אובד כך סתם, נעלם כלא היה, כאילו בלעה אותו האדמה. בדומה לאבן הנבלעת במצולות, כך גם הדבר מותיר בהיבלעותו גלים, אדוות, וגם, אפשר לומר, עקבות. העקבות הללו הן הן הזכר. אלו העקבות שבנתיבן אנו צועדים כל חיינו. וכאן אנו מגיעים למה שבעצם רציתי לומר: הזיכרון זוכר את הדברים. הזכר זוכר את הדבר. הזיכרון זוכר את הזמנים והאירועים. הזכר זוכר את ה-זמן ואת ה-אירוע, את אותו הזמן שלפני הזמן, לפני שמשהו בכלל היה.

ואם שרטטי כבר קווים לדמות הדבר, הגיע הזמן לשרטט גם קווים לדמות הזכר: ראשית אומר, כי הזיכרון תמיד ציבורי, ואילו הזכר תמיד פרטי ואישי. הזיכרון מופקע בידי מה שנהוג לכנות האחר הגדול – בין אם תהא זו המדינה, הרב או האב. האחר הגדול הוא זה שקובע מהו סדר הזמנים, מהם התאריכים והמועדים שבהם עלינו לזכור, דבר אחרי דבר, בתאריכו ובמועדו. אחר כך, הזיכרון עצמו מנוסח על ידיו כצו: אנו מצווים לזכור. שנאמר, 'זָכוֹר'. ביום השבת אנו מצווים לשבות מכל מלאכה ולזכור את פלא הבריאה. בחג הפסח אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים. בחג החנוכה אנו מצווים לזכור את ניצחון המכבים. בחג העצמאות אנו מצווים לזכור את תקומת מדינת ישראל, וכן הלאה.

האחר הגדול קובע לא רק את זמן הזיכרון, אלא גם את אופיו. הוא מייצר כלכלת זיכרון שלמה, המושתתת על טקסים וטקסטים. ביום השבת אנו מדליקים נרות ואוכלים חלה. בחג הפסח אנו אוכלים חרוסת ומרור. בחג החנוכה אנו מדליקים נרות ומשחקים בסביבונים. ביום העצמאות אנו מניפים דגלים, מכים בפטישים ועושים מנגל. החגים והמועדים הם אינם אלא ניכוס הזֶכֶר בידי האחר הגדול, הממיר אותו לזיכרון. האחר הגדול מעצב לזכר זהות, נותן לו שם, הופך אותו למנהג. כלומר, הוא מכפיפו לכלכלת המרחב והזמן, המנוהלת על ידיו. מעניין במיוחד הוא מקרה יום הזיכרון: ביום זה, זכר האובדן הפרטי כל כך מנוכס בידי האחר הגדול, המעניק לו מסגרת וצר לו צורה: האחות שאיבדה אח, הרעיה שאיבדה בעל, ההורה שאיבד בן, הבן שאיבד את אביו, כולם מצווים בידי האחר הגדול לזכור את מתיהם באותה דקה מעיקה של הצפירה.

והזכר? הזכר כאמור פרטי ואישי, וככזה חומק תמיד מכלכלת הזיכרון. הוא אולי הפרטי והאישי בהתגלמותם, במובן זה שהוא מכונן את הפרט ואת האישיות. הזכר הוא בראש ובראשונה הזכר של הדבר האימהי, שאבד לבלי שוב. אנו לא חדלים מלחפש אחריו באהובותינו ובאהובינו, אשר משמשים כמושא אהבתנו בדיוק מכיוון שדבק בהם רבב מזכר הדבר. הרבב של זכר הדבר דבֶק למעשה בכל דבר שיש בו מן הדבר שאבד לבלי שוב: בבן האהוב שנפל בקרב, באהבה שחרב הגורל גדעה באיבה, באם שהלכה לעולמה מבלי שהספקנו לומר לה את כל מה שהיה לנו לומר.

הזכר הוא תמיד שלנו ורק שלנו. הוא מכונן את עצמיותנו. איש איש והטעם המעורר בו נשכחות. איש איש והריח הנושא אותו באחת למקומות אחרים. איש איש והמראה המזכיר לו מראות ילדות נשכחים. אי אפשר להתחלק בזכר. אי אפשר להסביר אותו. רק אנו מזהים אותו, רק אנו מרגישים אותו. רק אנו יודעים עליו. הזכר הוא הפרטי שבפרטי והאישי שבאישי. הזכר הוא סוד – סוד הדבר – שכל אחד מאתנו נושא עמו, מבלי שיוכל לחלוק אותו עם אף אחד אחר.

זאת ועוד, הזיכרון מתרחש במועדים קבועים, ומייצר את רצף הזמן בכללותו: אנו יודעים שחג החנוכה חל לאחר תחילת השנה, ושחג הפסח חל לקראת סופה. את מה שקורה לנו באותו זמן אנו מודדים בבין לבין שבין הזמנים. הזכר, לעומת זאת, מופיע במפתיע, מבלי שצפינו אותו ומבלי שהתכוננו לקראתו. אורח לא קרוא זה, במקום להסדיר את רצף הזמן, רק פורע אותו. הזכר פוער חור בזמן, דרכו מזדקרים למולנו דברים שנדמה היה לנו ששכחנו מזמן. לא רק שהזכר פוער חור בזמן, הוא אף מאיים על משכו התקין. הזכר, אם לצטט את שייקספיר, 'נוקע את גלגל הזמן', עוצר את מהלכו, ולעתים אף מסיטו מנתיבו.

זכר הילדות יכול למשל להציף אותנו פתאום בזמן ישיבת עבודה, רק בגלל שמישהו פתח חלון, ונתן לריחות האביב המשכרים להיכנס פנימה. הילוכו המיוחד של האח המת יכול להופיע בהילוכו של הבן, ההופך לנער ולגבר. פני האהובה שהלכה לבלי שוב מתגלמים לפתע בפני אישה העוברת מולנו ברחוב. שיר הבוקע מרדיו יכול להציף אותנו פתאום בזכרה של תקופה אחרת, מאושרת יותר, קרובה יותר לדבר.

אם להידרש שוב לפרוסט, הזיכרון הוא רצוני: אפשר לצוות עלי לזכור את יום השבת, לזכור את יציאת מצרים ואת ניצחון המכבים. אני יכול גם לצוות על עצמי לזכור מה עשיתי אתמול בערב, או באיזה מצב השארתי את ביתי כשהלכתי לעבודה. האחר הגדול, כמו גם אני עצמי, יכולים לצוות עלי לזכור, אבל הם לא יכולים לצוות עלי להיזכר. הם יכולים לעורר בי את הזיכרון, אך לא את הזכר. לזכר חוקים משלו. הוא מופיע ונעלם באחת, ללא סיבה נראית לעין, מסרב לכל ציווי ופקודה. הוא מופיע כשהוא מופיע, ונעלם כשהוא נעלם, על פי הגיונו המוזר ודרכיו הנפתלות. וזה קורה כמעט תמיד בזמן הכי לא צפוי ובמקום הכי לא מתאים.

מה שמוביל אותי לדבר על הדבר גופא, או על גופו של הדבר, קרי, על מעמדו הרפאי של הזכר. הזכר לא רק פורע את מהלך הזמנים ומפתיע אותנו באחת, בזמן נהיגה למשל, או בעיצומה של הרצאה. בדומה לרוח רפאים, הזכר גם רודף אותנו. הוא שב ומופיע דווקא כשאנחנו בטוחים שהצלחנו להיפטר ממנו, כשכבר נדמה לנו ששכחנו אותו, שהוא לא יציק לנו יותר. מגיח אל עולמנו בפתאום, עושה בו שמות, קורע את חוטי המחשבה, משסע את רצף הדיבור, קוטע את העבודה, פורע את התוכניות. לא רק שהוא מגיח אל עולמנו, לעתים הוא אף משתלט עליו כליל. אנו מתאבנים לנוכח פני המת שבא פתאום לבקר במעוננו. אנו חסרי אונים מול פני האהובה שהלכה לבלי שוב, המופיעות דווקא בעיצומה של פגישת היכרות חדשה.

אי אפשר להתעלם מהופעת הזכר בחיינו, אי אפשר להסיט את זכר הדבר הצידה ולרכז את מעינינו בדבר שבו אנו עסוקים באותו הרגע. אי אפשר, כי באורח מוזר, אורח לא קרוא זה חי יותר מהחיים עצמם. הופעת הזכר בהירה, קורנת, מאירה, בלתי ניתנת להכחשה. ודאית כאקסיומה. היא מתייצבת מולנו נכוחה ומצהירה על עצמה כעובדה מוגמרת. כל מי שהתנסה בדבר ודאי יודע. המת הבא לבקרנו בחלום חי יותר משהיה אי-פעם בחייו. חינניותה של האהובה שהלכה לבלי שוב חיונית יותר מתמיד, אפילו יותר מהזמן שהייתה עמנו. ועדיין, אי אפשר לגעת בה. היא מתפוגגת אל ההעדר בעודנו פוסעים לעברה.

הנוכחות הנוכחת ביותר של הזכר היא בעת ובעונה אחת גם ההעדר הנעדר ביותר. זהו ההעדר הנעדר ביותר, כי דווקא בנוכחותו של הזכר אנו חשים יותר מאי פעם בהעדרו של הדבר. הזכר מאפשר לנו קרבה לדבר, שהיא למעשה הקרבה היחידה האפשרית: זו הקרבה הגדולה ביותר, שהיא בעת ובעונה אחת גם המרחק הגדול ביותר. קרבה מרוחקת זו היא אולי מהותה האמיתית של הקרבה: לא צמצום המרחק לכלל נגיעה, אלא דווקא פעירתו לאינסוף. שהרי בינינו לבין הדבר תמיד חוצץ פער, תהום, גדר, שאינם ניתנים לגישור. הזכר הנוכח-נעדר – המסייט אותנו ברפאִיוּתוֹ – הוא הגשר היחידי המאפשר את הקרבה לדבר.

וזו הסיבה שהזכר, ולא הזיכרון, הוא שניצב ביסוד חיינו, והוא שמעניק להם משמעות. הזכר הרודף אותנו הוא גם שדוחף אותנו אל הדבר. אל אותו דבר שפעם היה, ושלמרות שאנו יודעים שלא יהיה שוב אף פעם, אנו לא חדלים מלרדוף אחריו פעם אחר פעם. חיינו הם אינם אלא רדיפה אחת גדולה אחרי הדבר, כמיהה לחזרתו, להגשמתו המלאה, לכך שיהיה עוד ממה שפעם היה, לכך שמה שהיה פעם יהיה עוד פעם. מי אנו, אם לא רדוּפי הזכר ורוֹדפי הדבר. החיים הם אינם אלא ההבטחה לשובו של הדבר. החיים לא מבטיחים דבר מלבד חזרתו של הדבר. בהבטחה זו יש לשים את מבטחנו.

אך יש להתייחס להבטחה באופן אירוני: עלינו לרדוף אחרי הדבר ביודענו שלעולם לא נשיגו ממש, גופא. עלינו לרדוף אחרי הדבר ביודענו שהדבר לעולם יחמוק מאתנו, ביודענו שדבר לעולם לא יהיה אותו הדבר. עלינו לרדוף אחרי הדבר ביודענו כי מה שיעלה בידינו הוא רק חרס הזכר. ויותר מכך, עלינו לרדוף אחרי הדבר ביודענו שבעצם, הדבר מעולם לא היה. כלומר, שהדבר אינו שייך בכלל לסדר הנוכחות וההוויה, אלא שמדובר בדבר אחר לגמרי, השייך לסדר אחר לגמרי, שניתן אולי לכנותו סדר האחרוּת. הדבר לא יכול להיות נוכח בחיינו אלא כזכר. הזכר הוא הקרבה היחידה האפשרית לדבר. הקרבה הגדולה ביותר, שהיא גם המרחק הגדול ביותר.

ההבטחה בדבר חזרת הדבר היא אינה אלא העתיד שלנו. לא העתיד הניתן לחיזוי, העתיד הצפוי, אלא העתיד בהתגלמותו, העתיד הצרוף החומק מכל אופק. עתיד זה, העתיד העתיד-לבוא, אינו שום דבר אחר מאשר החזרה של העבר. החזרה של העבר של הדבר. חזרה זו של הדבר – העתיד שלנו, שאינו אלא העבר – היא הדבר שבשבילו אנו חיים.

למרות שאי אפשר לומר דבר על הדבר, אנקוב בכל זאת בשני שמות אפשריים שלו: שם אחד יהא הגאולה, ושם שני יהא האהבה. שהם בעצם שני שמות לאותו הדבר. מעבר לכך לא אוסיף דבר. ברי שהערב לא הצלחתי לומר דבר על הדבר. אבל אולי בכל זאת כן הצלחתי לומר את דברי.

 

 
ראש הדף | המלצה לחברים | הדפסה | סגירת חלון זה | This article in English