היחידה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל //   גיליון מספר 15 - קומיקס וקריקטורה, ינואר 2010   בהקשר
גרי גולדשטיין: אמן סדרתי
גרי גולדשטיין

כילד אמריקאי בשנות החמישים, גדלתי עם קומיקס, עם תרבות של super-heroes: ספיידרמן, סופרמן ובאטמן. קסם לי העולם הסגור והשלם שמצד אחד היה יפה ומושך, ארוטי ואלים ויחד עם זאת היה בו מוסר השכל. היה בו טוב והיה בו רע והיה המאבק התמידי בין שניהם. חוויתי אותו במלוא העוצמה של ילד הקורא את הקומיקס בשקיקה. זה היה החינוך שלי לאומנות, אמנות ללא הבחנה בין תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. העולם הסגור הזה של הקומיקס היווה עבורי כניסה אל עולם המבוגרים, עולם של צרכנות, דרך פרסומות מוזרות, פרימיטיביות ומרתקות, שהבטיחו  אפשרויות אוטופיות - להיות אדם חדש בתוך גוף חדש, עם כוחות חדשים. המפגש הזה סיפק לי את השפה, את האמצעים הצורניים ואת השאיפה לתוכן ואלה שימשו אותי במשך חיי כאמן. העבודה שלי משתמשת בשפת הקומיקס ובו בזמן היא חותרת תחת הציפיות והנורמות שלו – הציפייה שיהיה סיפור קוהרנטי ועקבי. עבודותי מספרות סיפור בלי לספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. הן מראות את הרבדים של הזמן ואת השפעותיהם של אירועים פוליטיים, היסטוריים ואישיים ומנצלות את המדיום של הקומיקס בצורה המשקפת את הלך הרוח וההוויה האישיים שלי במקום מסוים וברגע מסוים. הייצוגים של מעבר הזמן, של מחשבות ושל אירועים מופיעים אצלי פעמים רבות בתוך ריבועים, ברצפים, על גבי דפי ספרים. זאת בדומה לגישה הסדרתית בתוך הקומיקס, ההמשכיות בין גיליון אחד לשני של דמויות ודימויים שמופיעים שוב ושוב. במשך כשלושה עשורים אני בונה גוף עבודה המשתמש באלמנטים של קומיקס לספר את הסיפור האישי שלי כבן לניצולי שואה. כמהגר מתרבות אחת לתרבות אחרת, משפה אחת לשפה חדשה, עם מושגים שונים ועם חוויה היסטורית שונה. אנסה להראות כאן את החוויות האלה כפי שהן מקבלות ביטוי בעבודות שלי.

העולם האמריקאי שגדלתי בו היה שונה מאוד מהעולם של היום. זה היה עולם עם שלוש תחנות טלוויזיה שסיפקו בידור וגישה לחדשות. כל יום בשבע בערב משפחתי ואני צפינו בוולטר קרונקייט מגיש את החדשות ברשת סי.בי.אס. היו אז שלושה שבועונים עיקריים שהציגו את הגרסה שלהם לחדשות ולמה שהתרחש בחלקים שונים של העולם. זה היה סוג של הצגה סדרתית – גרסה של העולם ומה שהיה חשוב בו. "לייפ מגזין" הציג עולם עם צוות דמויות שנכנסו ויצאו מהתודעה האמריקאית. הדמויות האלה באו מהקולנוע, מהפוליטיקה ומהמאבקים שהיו חלק מהמלחמה הקרה. כל זה נעשה בשחור, לבן ואדום ומאוחר יותר בצבע מתקתק, פסטלי של טכניקולור על גבי דפי כרומו מבריקים.


לייף מגאזין משנות ה- 50 וה- 60 של המאה העשרים

במקביל ליוו אותי, כילד וכמתבגר, חוברות קומיקס עם גיבורי העל, שהופיעו בווריאציות שונות על אותו נושא. כמו שלייפ מגזין, טיים מגזין וסי.בי.אס. הציגו עולם עם ערכים ברורים, עם הגדרה ברורה של צדק ואי צדק, של טוב ורע מעורבבים עם ארוטיקה, כך גם הגיבורים בלבוש המיוחד שלהם בקומיקס הציגו מחזות מוסר. גיבורי העל סיפקו נוסחים שונים של המאבק המיתי והמונומנטאלי בין כוחות הטוב והרשע, באופן שהבטיח שהטוב, הצדק וצורת החיים האמריקאית ינצחו תמיד.


מחוברות הקומיקס Wonder Woman

הקומיקס והמגאזינים היו עולמות סגורים עם סיפורים ומאמרים, ולא פחות חשוב - עם פרסומות. הפרסומות הבטיחו לא רק מוצרים טובים, אלא בעיקר אוטופיה. בתקופה ההיא הפרסומות השתמשו במומחים לבושים בחלוקים לבנים של רופאים, שהסבירו את היתרונות של העישון לבריאות. מכונות כביסה, מקררים ומכוניות מבריקות הבטיחו חיים טובים יותר ואושר מושלם. חוברות הקומיקס שפנו לקהל של ילדים הבטיחו גוף חסון תוך שלושים יום, הגנה מניצול על ידי בריונים ואף השגת הערצתה של בחורה יפיפייה.


פרסומות ממגזינים וקומיקס משנות ה- 50 וה- 60 של המאה ה-20

בדיעבד התבררה לי ההשפעה הגדולה של החוברות מתקופת ילדותי ונעורי, עלי ועל העבודה שלי. הדוגמאות המובאות כאן מתוך סדרות, מדגימות את האופי החזרתי והמתמשך בעבודתי ואת עקבות חוברות הקומיקס והמגאזינים בה.

אחד הדברים הראשונים שהשפיע עלי הוא המיקרוקוסמוס שהיה קיים בתוך המגאזינים וחוברות הקומיקס, שהכול התרחש בהם על דפים שהיו לרוב מנייר זול. היה להם ריח, הייתה התחושה של הנייר באצבעות, היה החיבוק של הספר/החוברת והחזקתם קרוב לגוף. למעלה מעשרים שנה אני עובד בעיקר על גבי דפים של ספרים משומשים שאני קונה בחנויות יד שנייה, או במכירות חיסול של ספריות. על פי רוב אלה אלבומים של תולדות האומנות. לעיתים קרובות אני נמשך אל ספר בעקבות הקדשה, סימני בליה של הזמן שעובר וסימנים אישיים שאנשים השאירו בתוכו  וכמובן שמושכים אותי הדימויים שבספר. בשנות השמונים והתשעים עבדתי בתוך ספרים ויצרתי ספרי אמן יחידאיים כשבכל ספר מטופל אני רושם, מצייר, מוחק ומדביק על כל עמוד ועמוד בכל דף מדפי הספר. במקביל התחלתי לפרק ספרים, לעבוד על גבי דפי הספר המופרדים, וליצור סדרות רישומים מאותו הספר. הספרים מספקים לי את השמות של הסדרות כסוג של חפצים מצויים ("Found Objects"). בחרתי להתמקד כאן בדוגמאות ממספר סדרות של רישומים על דפי ספרים משומשים מהשנים האחרונות:  Fountainbleu, סדרה של 42 רישומים, משנת 2005. Fountainbleu מציגה את הגישה הקולאז'יסטית שלי.

הקליקו להגדלת התמונה
מתוך הסדרה Fountainbleu, 2005

אני משתמש בה בדימויים ממקורות שונים. ניכרת השפעת השפה של הקומיקס - קוים שחורים מוגדרים ורשת של נקודות בדומה לאמני פופ כמו רוי ליכטנשטיין. בולטים גם הציטוטים ממקורות שונים של קומיקס, לעיתים קרובות מחוברות קומיקס באיטלקית. אך בניגוד לקומיקס המספר סיפור קוהרנטי, העבודות שלי הן הרבה יותר אניגמאטיות, בלי רצף של התחלה אמצע וסוף והן בעלות איכויות קרובות יותר לנון-סנס (Nonsense) של הדאדא. בספרו "המצאת הבדידות", מתייחס פול אוסטר להבדל בין חיים אמיתיים ובין אומנות. בחיים, לדבריו, אין משמעות או סדר וכל האירועים מקריים, באומנות לעומת זאת, קיימים סדר ומשמעות של האירועים. יחד עם זאת, אוסטר מוסיף, שבחיים יש הרבה צירופי מקרים שאילו היו מופיעים באומנות היו נראים מלאכותיים ומגוחכים. חוסר הסדר הזה מהווה את הבסיס להבנת העבודה שלי.

כשאנו מתבוננים על Fountainbleu, אנו רואים דמות מרכזית שמסביבה כתב ודימויים הלקוחים מהקומיקס. המודל או המקור של המבנה הזה בא הן מדפי תלמוד והן ממבנה דף הקומיקס. הטקסט הוא לא בדיוק כתב יד אוטומטי, אלא נובע מאסוציאציות ומשחקי מילים שעוברים דרך הפילטר של מחשבותיי. נוכחתי שבמובנים רבים הדפים של הרישומים שלי הם מעין צילום רנטגן של הרעש הבלתי פוסק בראשי. הדימויים בשחור ולבן שברישומים הם קטעים ותקריבים של דימויי קומיקס גדולים יותר, שמייצגים איזו אימה וחרדות מתוך העולם האישי שלי. היתרון הגדול של השימוש בדימויים שטוחים, מסוגננים, "קומיקסיים" הוא שזה מאפשר הרחקה של החרדות, של הסכנה, הפחד, המיניות והארוטיות. ומאפשר גם להתבונן בדימויים המסוגננים בלי להיות מאוים. הצורה של הקומיקס שואבת פנימה על ידי הצבעים, הדוגמאות והדקורטיביות ורק אחר כך מגיעים אל התוכן. 

 

Van-Gogh, סדרה של 37 רישומים, 2005. סדרה זו גם היא נובעת מהנוסטלגיה של הנעורים ומנצלת שוב מקורות של פרסומות משנות החמישים עם ההבטחה האוטופית שבהם. החלום האוטופי לא היה כל כך מנותק מהמציאות. שנות החמישים בארה"ב באו אחרי המשבר הכלכלי העולמי ומלחמת העולם השנייה. זו הייתה תקופה של שגשוג ויציבות כלכלית, בה הציפייה של הורים הייתה שחיי ילדיהם יהיו טובים יותר מאשר שלהם. אנשים מצאו עבודה ובדרך כלל נשארו בה כל חייהם. הם עבדו במשרות שסיפקו להם פנסיה וביטוח בריאות, דברים שאין ליותר ממחצית האמריקאים בימינו. זו הייתה תקופה של התרחבות מעמד הביניים לעומת הצטמקותו בימים אלה.

הקליקו להגדלת התמונה
מתוך הסדרה Van Gogh, 2005

קבלה, סדרה של 24 רישומים ,2003. מקור נוסף ממנו נובעת עבודתי הוא קמעות קבליסטיים, חפצים שתפקידם להגן על בעליהם מסכנה חיצונית, מהגורל. למרות שהיהדות היא דת מונותיאיסטית, השימוש הרווח בקמעות פונה אל פנתיאון של רוחות שונות, מלאכים, כוחות טובים ורעים, לעזרה מול כוחות על. מושג דומה לגיבורי העל של הקומיקס. הקמעות משתמשים באותה שפה פיקטוגראפית וסימבולית שקיימת בקומיקס.

הקליקו להגדלת התמונה
מתוך הסדרה "קבלה", 2003

Hals, סדרה של 41 רישומים, 2005. השתמשתי ברפרודוקציות בשחור-לבן של צייר הפורטרטים הפלמי פרנץ האלס, שצייר אנשים אמידים, שהקרינו תחושה שהם יכולים לדרוש ולקבל את כל הדברים הטובים בחיים. עם טיפקס יצרתי עיגולים, סוג של קרן אור אל תוך האפלה. זאת קונבנציה מקובלת בסרטים כמו 'זליג' ו'רשימת שינדלר', אשר מראים את העבר תמיד בספייה (חום) או בשחור ולבן. הדימויים שמופיעים בתוך קרן האור הם סילואטות היוצרות תחושה של חסר, של אין. והטקסט שרץ מתחת לתמונה הוא ציטוט מתהילים.

הקליקו להגדלת התמונה

מתוך הסדרה Hals, 2005

Atlas 2, סידרה של 30 רישומים, 2008. משתמשת באמצעים דומים לאלה שב- Fountainbleu. גם כאן אני עושה שימוש בטקסט, בפרגמנטים ובציטוטים מקומיקס. הפעם אני משתמש בצבעוניות של טכניקולור, שהיה נפוץ בחוברות ובסרטים משנות החמישים. צבע פסטלי, מלאכותי ויפה שהעניק איכות נעימה ומרגיעה למצבים מאיימים. יש בעבודות סוג של מבנה וקצב מונדריאני. אנשים רבים יכולים להסתכל על צילום, סרט או תמונה במגאזין ולדעת במידה גדולה של ביטחון מאילו שנים הם. עבורי, העיסוק בעבר והתחושה הזאת של העבר חשובים מאוד.

הקליקו להגדלת התמונה
מתוך הסדרה Atlas 2 ,2008

Entretiens de Musée de Dresde, סדרה של 48 רישומים, 2003. הסדרה הזאת החלה עם הערגה  והנוסטלגיה שלי לדימויים ולדמויות שהיו קשורים לתקופת הילדות וההתבגרות שלי. זו הייתה התקופה בה התחלתי להיות מודע לעולם שסובב אותי. בסדרה זו בחרתי דימויים מלייפ מגאזין ומפרסומות. לעבודת הרישום שלי קודמת הסרת הרפרודוקציה הצבעונית שהייתה מודבקת בתוך אלבום ישן של תולדות האמנות, על גבי נייר כרומו חלק, בעל איכות טובה ומרקם חם, שיטה שהייתה נפוצה בספרי אומנות ישנים. בשעה שאני מסיר את הרפרודוקציה זה פוצע את הנייר ואני מתחיל עם תיקון "הפצע" על ידי טיפקס. אני מגדיר את הצורה הלבנה שנוצרה על ידי קוים שחורים ואז מקיף אותה גם באדום. יש אספקט אופייני לרישומים בסדרה והוא שימוש בפעולות שחוזרות על עצמן כמו נקודות, סימנים שעוקבים אחר הקווים המגדירים של תווי הפנים – עיניים, אף, פה, בגדים, שיוצרים סוג שלתנועה או טופוגרפיה שהן לא פחות חשובות ולעיתים יותר חשובות מהדמויות ומתווי הפנים עצמם. הדמויות בדרך כלל פאסיביות או קטועות, או שמופיעים דימויים של אברים קטועים.

הקליקו להגדלת התמונה
מתוך הסדרה Entretiens de Musée de Dresde, 2003

לפעמים הרישום מתחיל עם הריסה, כיסוי או מחיקה בדיו שחור של טקסט קיים שמהווה גורם מפריע. את הצורה השחורה שנוצרה אני תוחם באדום והיא הופכת למעין חור שחור, ריקנות, מבנה לא ברור, סוג של הפשטה מינימאליסטית, תוכנית ערים או תוכנית של אתר ארכיאולוגי שבדרך כלל רואים אותה ממבט על. אני ממלא כל חלק של פני השטח בסימנים, קווים נקודות וכתמים כנגד מין פחד מהריק. התנועה החוזרת יוצרת סוג של מצב מדיטאטיבי של לא להיות ולא לחשוב וגם סוג של פולחן מאגי שמספק הגנה כל זמן שאני עוסק בו.

Pinups with Rays, סדרה של 11 רישומים, 2006. במשך שנות החמישים היה נפוץ סוג של חוברות פורנו רך. זו התייחסות לראשיתה של המודעות הארוטית שלי. אחד האספקטים של הדמויות היה מין פנים כמסכות עם הבעות קפואות ומעיקות של הפה והשיניים. כילד שגדל במשפחה של ניצולי שואה, בשכונה של הרבה ניצולים, הגברים והנשים שהיו הורינו, היו אז בשנות השלושים של חייהם, בשיא יופיים, עם שיני זהב וריקבון. כילד הייתה בי כלפי אותם אנשים משיכה ודחייה חזקה בו זמנית. חשוב לציין שהנשים היפות שמופיעות בחוברות מאותה תקופה אינן עוד בחיים ואם הן בחיים, הרי הן היום בנות שבעים או שמונים כיום.

הקליקו להגדלת התמונה
מתוך הסדרה Pinups with Rays, 2005

אובייקטים, נעשו בשנות התשעים עד 2004. גדלתי בבית נטול כל חפץ שעובר מדור לדור, בית נטול חפצים שתיפקדו כעזרים לזיכרון, חפצים שמעבירים תחושת המשכיות. במשך שנים ניצלתי חפצים יומיומיים שמצאתי כדי ליצור אובייקטים. כפי שאמרתי קודם, לעבודה שלי יש אופי פולחני, עם איכות חזרתית, ופעולות שאני עושה אותן שוב ושוב. אני מכסה את האובייקט בטיפקס ואז יוצר דימויים פיקטוגראפיים על פני שטח האובייקט. אני חושב שהאובייקטים הם ניסיון למלא בור, העדר ומחסור. נראה לי שהם מסבירים את העניין המתמשך שיש לי בחפצים מהפרסומות בקומיקס של הילדות שלי. ומי שמכיר את הצילומים של ערימות החפצים שנשארו באושוויץ בטח יזהה מקור נוסף לאובייקטים שלי.

הקליקו להגדלת התמונה
אובייקטים, טיפקס ודיו 1990-2004

בפתיח של הסרט 'האזרח קיין', הדמות הראשית שמגלם אורסון וולס, איש חשוב ובעל השפעה רבה, ממלמל את המילה "רוזבאד" (Rosebud) על ערש דווי. מנקודה זו הסרט הולך אחורה ומסתכל על האירועים של החיים שלו ובסוף על הילדות שלו כמקור להבנת מעשיו. זה מוזר ואולי קצת מביך עבורי כגבר בוגר בן 58 להיווכח בהשפעה הגורלית הכה עוצמתית של ילדותי שמסבירה את הרגשות ואת התחושות שכאדם וכאמן כל כך העסיקו וממשיכות להעסיק אותי. הקומיקס היווה מקור צורני ומשמעותי עבורי. ג'י.וו.זבאלט בספרו 'אוסטרליץ' טוען שתוך כדי חוויה של אירועים הם כבר נשכחים. בהכנת המאמר הזה נוכחתי לדעת כמה שהוא צדק לגבי השכחה. אך בו זמנית כמה רבים מהזיכרונות נשמרים טמונים בתוכנו, כפי שגם זבאלט נוכח במהלך הספר. מהות עבודתי היא סוג של הזכרה, מעין ארכיון ומאגר של זיכרונות ותחושות. חשוב לי לתעד את התחושות ואת הזיכרונות של תקופות שונות בחיי. המפגש שלי כילד עם הקומיקס וגיבוריו, עם תפיסת העולם שלהם ועם הצורה שלהם, נצרב בצורה משמעותית בתודעתי ובקיומי.

 

 
ראש הדף | המלצה לחברים | הדפסה | סגירת חלון זה | This article in English