היחידה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל //   גיליון מספר 16 - מצבי יצירה: צורפות ואופנה, אפריל 2010   תערוכה וירטואלית
הסתעפויות- מעבודותיה של ורד קמינסקי
טלי תמיר

הטקסט נכתב בהמשך לתערוכתה של ורד קמינסקי "הסתעפויות", שהתקיימה בגלרייה 'זיגוראט' לצורפות עכשווית, ירושלים, 2007.



ורד קמינסקי מציגה מקבץ עבודות המשקף תהליך חשיבה מתמשך ומתגלגל שהתפתח בעבודתה במהלך העשור האחרון. החפצים הזעירים שורד מייצרת נושאים איתם יופי נקי ומתומצת אך הם אינם אובייקטים מובהקים של קישוט. סיווגם כ"תכשיטים" נכרך בהם באופן היסטורי בגלל שיטות העבודה, החומרים ואופן הצמדתם לגוף ולבגד. אך למעשה אלה הם מודלים מזעריים של היקום והטבע - פריכים ושבריריים, מאוימים ורגישים, כמו המציאות עצמה.

כשהיא נעה בין שיטה מוכתבת מראש לבין סקרנות והפתעה משמרת ורד בחפצים-תכשיטים שלה ממד של הפשטה קונספטואלית עם יסוד משחקי ואסתטי. המינימליזם העקרוני לאורו היא עובדת (הניתן לשייכו למרחב המוסרי של "דלות החומר" הישראלית, כסוג של סיגוף והסתפקות במועט) דוחה מעל האובייקטים האלה כל חשד להתפרצות צורנית או רגשית ומטהר אותם משרידים של צבע, ברק וזוהר

של יוקרה. במקום זאת, מדגימים החפצים המוצגים כאן עקרונות של פעולה ועשייה המתנסחים בהשראת נוסחאות מופשטות, חומרים מהסביבה הקרובה והמציאות הישראלית הפוליטית והתרבותית.

תשע הקבוצות הן:  מודלים חזותיים של התפצלויות והתנקזויות;  מודלים חזותיים של נוסחת חזקה מתמטית;  מארגים מרחביים;  מוביילים;  עצים (ישרים והפוכים);  בועות (נקיות ומצוירות);

אבנים אמיתיות ויצוקות (שלמות וחצויות);  בלאטות-מוזאיקה (כוכבים, עיגולים, צילומים);

נגאטיב-פוזיטיב (סיכות כסף).  

מודלים

המודל נראה, לכאורה, כמו 'הדבר האמיתי' אך הוא חסר כל סיכה או חוד המעניקים לו את מתנת חייו כתכשיט: האפשרות להיצמד לבגד. לפיכך הוא מתקיים כחפץ אקספרימנטאלי זעיר, המגלם רעיון או ממחיש מחשבה ומתמודד עם תרגומם לשפת הצורפות. המודלים של ורד חוקרים שתי סוגיות מופשטות, השייכות לתחומי מדעי הטבע והמתמטיקה: הראשונה היא שאלת ההתפצלויות, ההסתעפויות וההתנקזויות, והשנייה היא סוגית הקשר המרחבי בין נוסחת החזקות המתמטית לבין תיאורה בתלת-ממד. הידיים ידי צורפת והראש – ראשה של מדענית חוקרת, ורד מעמידה לעצמה אתגרים להפוך עקרונות מופשטים ויחסים מספריים לגופים תלת-ממדיים באמצעות שזירה וליפוף של חוטי-כסף דקיקים. היופי והריגוש  שמעוררים החפצים הללו הם תוצרי-לווי של הדיוק והצלילות המחשבתית. 

 במודלים הבודקים התנקזות נערכים החוטים כמו נחלים המתנקזים אל הנהר הגדול: שני חוטים מתלפפים זה בזה והופכים לאחד, ושוב כל שניים הופכים לאחד ושוב כל שניים מהם הופכים לאחד וכו', עד ליצירת עמוד מעובה. או: שלושה חוטים התחברו לאחד ושוב שלושה חוטים התחברו לאחד וכו' וכך גם ארבעה... בתהליך הפוך מומר הליפוף בהסתעפות או התפצלות: חוט אחד, או משטח אחד, מנוסר לארבע התפצלויות; כל אחד מהחלקים מנוסר שוב לשלוש או ארבע התפצלויות ושוב – כל חלק מתפצל לשלושה או ארבעה וחוזר חלילה...  שני התהליכים המקבילים בהיפוך זה-לזה מייצרים גופיפים שונים: הראשון מעבה ומחזק את השלד הנבנה והשני מדקק אותו עד המקסימום האפשרי. גופי ההתפצלות הפתוחים צומחים על-פי הגיון מספרי של חזקה עולה ולפיכך המבנה והצפיפות שלהם הם תלויי מקדם החזקה.

עצים (ישרים והפוכים)

נקודת צמיחה ראשונית, מוחזקת בין כריות של שתי אצבעות, ממנה מתחילה לצמוח סדרה של הסתעפויות והתפצלויות, על-פי המודל המרחבי של נוסחת החזקה. כשהיא לומדת גם ממשמעת הצמיחה בטבע ומשיטת פיצול העלים והענפים עובדת ורד בחוטים דקיקים, אותם היא מצליחה לפצל ולשזור ליצירת "צמרת" זעירה: נקודת הראשית מתפצלת לשתיים, ומכל התפצלות מתפצלים ענפים נוספים וכך הלאה והלאה. התוצאה: אובייקט דקיק ומרעיד, בגודל מזערי של לא יותר מסנטימטרים ספורים, מועד לפורענות (כמו הימעכות או הידבקות). לעיתים הצמיחה מכוונת למעלה ולעיתים הקצוות מכוונות למטה, דוקרים את האוויר. ה"צמרת" היא בעלת צפיפויות שונות, דלילות או סמיכות יותר, מייצרת כמויות מתכהות של אור- וחושך. הקוויות המונוכרומטית מחזקת את הקיום הדקיק-ספקני של החפצים הללו - נוטים להיעלמות, אך-עדיין מחזיקים בתוכם עוצמה חומרית. לכאורה – תוצר של נוסחה מתמטית, אך משמר בתוכו רעננות של נבט מרעיד.

מארגים מרחביים:

לאחר שהובהרה השיטה ועוצב הקשר בין נוסחת החזקה לבין תרגומה החזותי המגולם בתלת-ממד נפתחה הדרך לריבוי ושכפול העיקרון הראשוני ונוצרו מארגים מרחביים מורכבים, "סריגים" של חוטים דקיקים, דמויי-פירמידה שניתן, עקרונית להגדילם עד אין-סוף. זוהי מעין ארכיטקטורה זעירה בעלת מחברים קשיחים או גמישים, שניתן לתלות אותה על מתלה ולהפכה לעגיל, אך ניתן גם להניחה על משטח שולחני ולהניח לה לקרוס מעט אל תוך-עצמה. האווריריות והדקיקות של החוטים מותירה את החפץ המונוכרומי הזה כשרטוט עדין בחלל.

מוביילים

סדרת המוביילים, היכולים להיות גם "עגילים" הנתלים על האוזן, מתנייעת לאורכו של "עמוד שדרה" עשוי חוליות ומפרקים והיא בנויה על השגת איזון בין משקל החוליה האחת לעומת משקלה של זו שמולה. לצורך השגת האיזון מפעילה ורד וריאציות שונות על החלקים התלויים, המתנהלות בהיגיון פנימי משלהן: פעם הגדלת המשקל נעשית באמצעות הכפלת אורך החוט, ופעם באמצעות הכפלת עוביו. פעם האיזון מושג באמצעות הגדלה הדרגתית של משטחים ופעם באמצעות ריבוי של עיגולים. כמו בואריאציות מוסיקאליות, נתון הבסיס משנה את המיצלול, אך העיקרון נשאר צלול ובהיר.

בועות (נקיות ומצוירות)

קצוות החוטים הדקיקים של העצים ושל המארגים המרחביים התקרבו זה לזה והובילו אל המסקנה הבאה: הפגשת הקצוות במשטח כדורי. כביכול, המארג דמוי הסריג המחורר עטה קרום והפך לבועת סבון אשר המעטפת שלה רוצה להיות בעלת פני-שטח מינימאליים. פיתוח החשיבה על האובייקטים הכדוריים הללו נעזר בחוקי ההתנהגות של הבועות האווריריות: אופן התפצלותן זו מזו, או, לחילופין – הדרך שבה הקרומים שלהן מתאחדים כשהן מתקרבות האחת אל השנייה. על גבי הקרום הכדורי דמוי התחרה הסרוגה  של האובייקטים הכדוריים מתגלים מתווים של נשים ופרחים. המתווים הללו משתלבים בפיתולי הקווים כאילו היו זהרורי אור, אשליות רגעיות שמופיעות ונעלמות.

אבני חצץ יצוקות (שלמות וחצויות)

לצד ההשראה המתמטית והמדעית ניזונה ורד קמינסקי מחומרים מקומיים, הקשורים למציאות הקונקרטית הישראלית. חוטי תייל שמשו  לה כהשראה לשזירת קערות ושרפרפי-ישיבה (אלה אינם מוצגים בתערוכה), ואבני חצץ קטנות הפכו בסיס ליציקות-כסף. אבני החצץ הזוויתיות, שהפכו לסיכות-כסף מייצגות באופן מושלם את הסגנון היחיד במינו של ורד קמינסקי: חיבור בלתי-אפשרי, לכאורה, בין מופשט לקונקרטי, בין עידון לחספוס, בין מה שמבקש להתנתק ולהפליג למחוזות של יופי לבין הקרוב, היומיומי, הפשוט,  ואפילו, ניתן להעיז ולומר – הפוליטי.

אבני החצץ עוברות מטמורפוזה לסיכה המתחברת לבגד, או מוכפלות באמצעות ציר-אמצע ההופך אותן ל"קופסה" זעירה, היכולה להכיל בתוכה "אוצר" אפרוחי. הקונטור הלא-סימטרי של אבני החצץ מפר את חוקי האורנמנטיקה: הן לא עגולות ולא מרובעות ונשארות נאמנות למשמעת האקראיות הטבעית שעצבה את צורתן.

 

בלאטות-מוזאיקה (כוכבים, עיגולים, צילומים)

מקור השראה חשוב ביצירתה של ורד - לא-שגרתי בהיותו נמוך, ארצי, אקראי ופועלי – הן הבלאטות –מוזאיקה – אלה שבתוך ריבוע הבטון יצוקים בהן שברי אבנים צבעוניות בתפזורת. ורד מתייחסת למערבולת הכתמים הצבעוניים הלכודים ביציקת הבטון כאל דגם אורנמנטלי והיא מצלמת אותם מקרוב, כך שניתן "לזהות" בהם פרצופים אנושיים: זוג עיניים, אף ופה. את הטכניקה המסורתית של יציקת הבלאטות, עם אבני המוזאיקה בתוכן, העתיקה ורד לקנה מידה של תכשיט ויצרה סיכות בדגמי כוכבים ועיגולים. המהלך הבא היה הבקעה של אבן הבטון וחשיפת הליבה הפנימית שלה המכילה את רסיסי האבנים הצבעוניות. האבן החצויה חוברה בציר ונוצר גוף סימטרי, דמוי-פרפר. ורד המשיכה לבקע גם אבנים אמיתיות שמצאה ואספה, ולא רק אבנים שיצקה בעצמה. פעולת הביקוע היא פעולה של הפתעה וסקרנות – איך נראית האבן בתוכה פנימה?

הריגוש שבביקוע מלווה את האיפוק הממושמע של הגיון העבודה של ורד והיא מצליחה לרמוז על פנימיות סמויה וחמה, מול הפשטה לוגית-מספרית.

נגאטיב-פוזיטיב

אסתטיקת הפסיפס (מוזאיקה) הבנויה על שברי אבנים מפוזרים באופן אקראי, סיפקה לורד השראה למודל רעיוני נוסף. הפעם היא תרגמה את מערך הכתמים האקראי לשפה של שחור-לבן, או נגאטיב-פוזיטיב ויצרה, במקום מערך של כתמים – רשת של לוחיות וחירורים, ריק ומלא. כתם צבע מקבל לוחית כסופה ומשטח בטון מקבל חירור ריק. כך נוצרו משטחים אורנמנטאליים שמפרים את חוקי האורנמנטיקה: במקום דגם מוסדר החוזר על עצמו – דגם שאינו ניתן למישטור ואינו נצפה מראש. הוא מעין תשליל מונוכרומי של אובייקט אחר, צבעוני. כך, הצבעוניות נשמרת כעיקרון מופשט, גם כשהיא מאבדת את גווניה.

 

vered.ppt (3.75 MB)

 
ראש הדף | המלצה לחברים | הדפסה | סגירת חלון זה | This article in English