אודות | ארכיון | תקצירים | הגשת מאמרים | כללי ציטוט | כנסים/ארועים | קשר/תגובות | קישורים | חיפוש | English
גיליון מספר 18
סוף הדרך: על המוות ביצירה ובתרבות, אוקטובר 2010

על תערוכות ואירועים | תערוכה וירטואלית | תגובות
מאמר מערכת
נעמי מאירי- דן
מאמרים
11 בספטמבר: מוות לא ממשי, לא מוחשי ולא אנושי
אהד זהבי
להתבונן במותם של אחרים: הצגת צילומי גופות בתקשורת הישראלית כמנגנון הכלה והדרה
טל מורס
מת - ומקום קבורתו במוזיאון
שמוליק מאירי
נופי המתים: על 'בית העולם לחלוצים'
יורם בר-גל
סוף מסך: מחלה סופנית, מיתה ומוות בסרטי הקולנוע "שיחות נפש" ו"שנינות"
אסתר-לי מרקוס ואמיר כהן-שלו
המדיום הוא המוות? מותן של דמויות חיילים במחזות ובסרטים ישראליים
טלי זילברשטיין
סימפוניית המוות של הצייר ארנולד בוקלין
שלומית שטיינברג
בין חילול לחילון ומן האינדיבידואלי אל האוניברסלי: צלובים, צליבות ופייטות באמנות הישראלית העכשווית
נעמי מאירי- דן
המת חי והחי מת
גל ונטורה ורוני עמיר
ארכיטקטורה של תרדמת מוות ומגפות זיהומיות: סנגל של 1914
ליאורה ביגון
קִרקוּף בארץ-ישראל הרומית – 'minime Romanum sacrum' ?
גיא שטיבל
בהקשר
מנגנון המוות של אלוהים – המבול מתוך "צחוק אברהם – פירוש לספר בראשית"
יצחק בנימיני
'לראות למוות בעיניים'- ייצוגי מוות בצילום
יהודית קפלן
הערוץ האקטיבי והפסיבי ביצירת האמנות – הדיאלוג בין הרווח לסימבול ביצירותיה של רותי הלביץ כהן
רותי הלביץ כהן
תערוכה וירטואלית
שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות החום אל חלוני
אחיה ענזי
ואדי סידר
גיא רז
המשקפיים השבורים של יאנוש קורצ'אק ופניה של אימי
גרי גולדשטיין
הכנות למיתה
ארז ישראלי
צד אחורי של ציור ומוות
דוד גינתון
8 הערות על פעולת ציור
יהושע נוישטיין
רישומים בזמן
מירב רהט
זוגות שמור בחיים
נירה פרג
סוף הדרך, גיליון אוקטובר 2010

הכנות למיתה – כך קרא ארז ישראלי לסדרת התצלומים שלו מ-2003, שבה הוא עצמו מופשט אט אט ממדיו ומבגדיו התחתונים בתהליך המדמה את טקס הכנתו של המת לקבורה. יש משהו עוכר שלווה בעשרים ואחת התמונות המרכיבות את הסדרה, דווקא בשל העובדה שבמבט ראשון קשה להבחין בחידוש ובייחוד הטמונים בהן, וזאת בגין העובדה שהן מציפות את הצופה באורח מיידי – אינטואיטיבי כמעט – בשטף של אסוציאציות לדימויים "אייקוניים" שנלקחו משדה האמנות ה"גבוהה" כמו גם משדה הצילום התיעודי, מהזירה הבינלאומית כמו גם מזו המקומית. האם כִיוון ישראלי לציור ישו המת של האנס הולביין הצעיר (Hans Holbein the Younger) מ-1521, או שמא לתצלום גופתו של ארנסטו "צ'ה" גווארה (Ernesto "Che" Guevara) מה-10 לאוקטובר 1967? ואולי לתצלום החייל הנם לתומו, חף ממודעת למותו הקרב, של עדי נס (ללא כותרת מסדרת החיילים) מ-2000? ואפשר שהכנות למיתה מהוות המשך למיתה משונה ליגאל תומרקין מ-1984, שגם בה נשזרת הרמיזה למותו של ישו (ובהכרח לקשר שבין קורבן לחטא) באמירה הנוגעת במותם הלא טבעי בעליל של חיילים. לאורך כל התהליך נותרות עיניו של הגבר/ החייל/ האמן הנם-מת פקוחות, כמעין הוכחה לדיאלוג בלתי אפשרי המתקיים לא רק בין החיים (המגולמים בשינה) למוות, אלא גם בין היוצר המתעד/ מביים/ מנציח לבין יצירתו ובינה לבין שובל ארוך ופתלתל של דימויים חזותיים שהיו לחלק ממאגר זיכרונות קולקטיביים, מזה, ושיח עכשווי, מזה.

כנסים רבים העמידה המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל בשש השנים האחרונות, ושבעה-עשר גיליונות של היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים עלו לאוויר. נדמה שלא היה כנס ולא נמצא גיליון אשר למוות לא היתה בו נחלה. ולמרות זאת, בכנס השנתי השישי, שאותו קיימה המחלקה בשלהי 2009, הפך המוות לגיבור הראשי, ולו מוקדש גם הגיליון השמונה-עשר (גיליון ח"י) של כתב העת.

אחד-עשר מאמרים כונסו לגיליון סוף הדרך, וקשת נושאיהם נעה מן האישי והמקומי אל האוניברסלי, מן ההיסטורי אל העכשווי, ומן האמיתי אל הבדיוני. דומה שדי בשמותיהם של המאמרים כדי להעיד על מורכבותו ורב גוניותו של הנושא ושל העיסוק בו. וכך, אהד זהבי וטל מורס מעיינים שניהם בדפוסים שונים של הצגה (או אי הצגה) של מי שמצאו את מותם בפעולות טרור. גם שמוליק מאירי ויורם בר-גל דנים במתים אמיתיים, כאלו שיש להם פנים או שֵם, תוך שהם מתמקדים במקום קבורתם, בין שזה מוזיאון ובין שזה בית קברות. אסתר-לי מרקוס ואמיר כהן-שלו, טלי זילברשטיין, שלומית שטיינברג, נעמי מאירי-דן, ורוני עמיר וגל ונטורה הוגים כולם בגילומיו השונים של המוות כפי שהם נחשפים ביצירת האמנות – בקולנוע ובתיאטרון, בציור ובפיסול, במיצב ובמיצג. וגם כאן נפגוש את אותו חוט השני העובר בין היצירות ומבהיר עד כמה ארכיטיפי הוא הדיון במוות, מחד גיסא, ועד כמה הוא נוגע בַאישי או בתפיסות ייחודיות לזמן, למקום, לדת ולתרבות ספציפיים, מאידך גיסא. מאמריהם של ליאורה ביגון וגיא שטיבל חותמים את שרשרת המאמרים. דווקא משום שהם דנים במתים רחוקים כל כך מאיתנו (מי מפאת היותו אפריקני שלקה במחלה זיהומית ומי מפאת היותו חייל רומי שנהרג לפני 2000 שנים וקורקף), הם מזכירים לנו שהמוות היה ונותר "סוף הדרך" – הן במובן שעליו שחה לאה גולדברג ב"שירי סוף הדרך שלה" והן במובן הסלנגי של "הכי טוב", כזה שמזמן שוב ושוב התעסקות בו.

שמונה תיקי עבודות, פרי יצירתם של אמנים ישראליים, כונסו גם הם אל הגיליון ומוכיחים, בכל פעם מחדש, עד כמה המוות כמוהו כסם חיים לאמנים. ולאמנות! ושוב, אנו נעים בין האישי, שלא לומר אינטימי, לאוניברסלי, ובין מי שחייב להיות מובן בהקשרים מקומיים או עכשוויים לזה שמרחיק את עדותו לזמנים אחרים ולמקומות אחרים.

בדיאלוג מתמשך שקיימנו בעת עריכת הגיליון עם האמן יהושע נוישטיין על אודות הקשר בין אמנות (וטקסטים על אודות אמנות) למוות, הוא כתב לנו, בין היתר:

… Nothing is more tiresome than forcing art to become a handmaiden to 'themes'. … When we speak of Death and Art we speak of death IN art or death OF art, art ABOUT death (less interesting) we speak of the death of authorship. Termination and Vampirism. Vampirism is a sort of living death. … Just because an artist sculpts a scull or bones, a murder or war does not shed light on the subject or the art. …

ואכן קל, אף כי לא נכון, לרדד את העיסוק במוות לַמקום הכל כך ברור של הסוף, של האין, של חדלון הגוף ואפסות האדם. דבר לא חידשנו בְזיהוי רתיעתם של בני האדם מהמוות, היקסמותם ממנו ומשיכתם העזה לעיסוק בו– במותם של אחרים, במותם שלהם עצמם, במוות במובנו הפיזי ובמוות רוחני, במתח שבין היכחדות להישרדות, בין שכחה להנצחה, בין הצנעה להחצנה (או בין הדרה להאדרה), בין "מותר" ל"אסור", בין קבלת הדין להתרסה כלפי בורא עולם וזעם כלפי מי שחולל את המוות או לא מנע אותו, בין מיתוסים לקעקועם ובין זיכרון אישי לזה הקולקטיבי.

ולמרות זאת, יעידו הטקסטים והתערוכות שנשזרו כאן שהמוות פנים רבות לו ושההידרשות אליו, הן מצד היוצרים והן מצד מי שחוקרים את יצירתם, היא אינסופית, בועטת ובעיקר חיה.



אודות | ארכיון | תקצירים | הגשת מאמרים | כללי ציטוט | כנסים/ארועים | קשר/תגובות | קישורים | English

כל הזכויות שמורות ליחידה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל    ISSN 1565-8163    הקמת האתר : neora.com, עיצוב גראפי: אדרבא