היחידה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל //   גיליון מספר 4 - רוחות אפריל, אביב 2007   בהקשר
בועז ארד: ווּזווּז
דנה אריאלי-הורוביץ

מעטים הם היוצרים הישראליים המביאים את סמלי הרייך השלישי ודמויות המפתח של הדיקטטורה הגרמנית ישירות לתוך היצירה שלהם. סמלי צלב הקרס על כוסות הפורצלן של גרשוני בשלהי שנות השמונים היוו סנוניות משמעותית בכיוון הזה.[1]

בעשור האחרון, מאז תערוכתו של רועי רוזן "חיה ומות כאווה בראון" במוזיאון ישראל בשנת 1997, מסתמנת מגמה מוצקה יותר של עיסוק בגרמניה הנאצית באמנות הישראלית.[2] פנחס כהן-גן עסק בסוגיות אלה בתערוכתו "הארכיטקטורה של הרוע ברייך השלישי", וכך גם דב אור-נר, בעיקר בתערוכתו "ידידי היטלר"[3].  קבוצה של יוצרים צעירים, רבים מהם ילידי שנות השבעים, מקצתם דור שלישי לשואה, התקבצו בתערוכה wonderyears שהתקיימה בברלין ב-2003. תמי בן-תור, הילה פלג-לביא, אבי פיטשון, עדי נחמן ונעם סלע הם מקצת היוצרים שהציגו בה, אך דומה כי רבים מהם נגעו בנושא והמשיכו הלאה.

מקרב המועטים העוסקים בנושא עוד פחות מגלים מחוייבות מתמשכת לנושא. בכך מתייחדת עבודתו של בועז ארד, העוסק מזה מספר שנים באופן שיטתי בדמותו של היטלר ובסמלי הרייך השלישי. התערוכה 'ווּזווּז', המוצגת בימים אלה במרכז לאמנות עכשווית בתל-אביב [פברואר –אפריל 2007], מסכמת את אמירתו של ארד בסוגיות אלה עד כה, ופותחת צוהר לדיון שיש לקיים בסוגיות אלה. רוצו לראות!

 'Him' של מאוריציו קטלן [2001Cattelan] ו'סט לגו מחנה ריכוז" של זביגנייב ליברה [1996 Zbiginiew Libera,] מרחפים סביב התערוכה 'ווּזווּז' של ארד, ומייצרים דיאלוג בין היוצר המרתק הזה לבין שורה של אמנים בינלאומיים, השותפים במה שעשוי להראות, במבט ראשון, כהיקסמות מן הנאציזם.[4]

החדר הפותח את התערוכה קיבל את הכותרת 'ציידי הנאצים'. שם, מייד בכניסה, בחר בועז ארד להפגיש אותנו עם ההיטלר שלו. דומה כי ארד לא מקבל את מחקריו של ההיסטוריון הגרמני יואכים פסט שמת השנה, על שהתרחש בבונקר, ובוודאי לא את העיבוד של הספר לקולנוע, "הנפילה" [2004,  אוליבר הירשביגל]. היטלר לא נותן לארד מנוח.  אפשר שבמוחו ממשיכה לנקר השאלה האם ייתכן שהיטלר כלל לא בלע כמוסה של ציאניד בבונקר ב-1945. ארד, כמו רבים מאיתנו, מתקשה לקבל את העובדה שהיה זה היטלר שבחר לסיים את חייו בזמן ובמועד הנוחים לו.

את היטלר של ארד, לכדו הציידים בעת הזו, שאם לא כן כיצד ניתן להסביר את העובדה שבשיערו של הפיהרר זרקה שיבה. עיניו העצומות והשפמפם הקטן משקפים את תווי פניו ומצמררים בדיוקם. ראשו, כפות ידיו ורגליו נותרו כפי שהם. פרט לכך הפשיטו הציידים מעליו את עורו ופרשו אותו לפנינו כדב שניצוד.

היטלר של בעז ארד הוכרע סוף סוף, והנה, כאן בתל-אביב של 2007, מוטלת גופתו לפנינו, ספק סוגרת אניגמה היסטורית לא פתורה.

הקליקו להגדלת התמונה
בועז ארד, ציידי הנאצים, 2007.

***

הבחירה לשלב ב'ווּזווּז' בובה מוקטנת, תעתיק מופלא של בועז ארד עצמו, מתכתבת עם him של מאוריציו קטלן.


Maurizio Cattelan, Him, 2001.
 

היטלר "ההוא" של קטלן מוקטן, בשונה מבובות ראש-הענק האחרות שלו. הדמות, עשויה שעווה, כורעת על ברכיה, לבושה על פי מיטב המסורת של הרי הטירול במכנסי שלושת-רבעי מצמר. בשונה מהיטלר של ארד, עיניו של "ההוא" פקוחות לרווחה, ובשערו השחור לא זרקה שיבה.

הבחירה של ארד בבובה מוקטנת מתכתבת עם הבחירה של קטלן בבובה מוקטנת, אלא שארד מציג בתערוכה בובה מוקטנת הנושאת את דמותו שלו. ארד לא הקטין את היטלר, אלא בחר, שלא במקרה, להקטין את עצמו דווקא.

אין זו הפעם הראשונה בה ארד מייצר אנלוגיה בין דמותו לבין הדמות של היטלר. האנלוגיה בין היטלר המוקטן של קטלן, לארד המוקטן מהדהדת את השאלה בה עוסק האמן בשיטתיות מזה שנים. הגיבור של סדרת סרטי הווידאו שלו, בינהם "שפם", מרסל מרסל" ו"לופ, נצחונו של יגאל עמיר", משנת 2002, הוא היטלר. אלא שבחלק מהם, האמן עצמו חובש על פניו מסכה של היטלר. באמצעות חבישת המסכה על פניו מצליח ארד לחדד את השאלות המעסיקות אותו; האם בעצם מותו של הפיהרר גוועו הדיכוי, האלימות, החיסול והדיקטטורה, או שמא ממשיכים אלה לדור כל העת בקרבנו. בבחינת כח משחית, וכח משחית משחית אבסולוטית, הקורבן שהפך תוקפן ועוד.

בדיוק כפי שעשה ב'לופ, או נצחונו של יגאל עמיר' גם בתערוכה הנוכחית מבקש ארד לשוב ולטעון כי גם אם נדמה לנו שעורו של הפיהרר נפשט מעליו, ואפשר להכריז סופית על מותו, הרי ש'ההוא' עדיין חי ובועט בקרב כל אחד מאיתנו.

הקליקו להגדלת התמונה
לופ, או נצחונו של יגאל עמיר, 2002

הקשר בין חדר 'ציידי הנאצים' לבין שלושת סרטי הוידאו הנכללים בתערוכה, 'עד מתי' [2004], 'גפילטע פיש [2005] ו'הבשורה' [2006] - לא מתחוור במבט ראשון.  

ב'עד מתי' אנחנו שומעים ברקע את שירו של זוהר ארגוב וארד משתמש בו כדי לדבר את הבדידות שלו, וב'גפילטע פיש' ו'הבשורה' הוא חוזר אל ילדותו, דרך זכרון שיר הערש המטלטל של אמו, דרך המטבח שלה ודרך עשרות בובות הצעצוע שנשמרו מאז ברשותו. העבודות לוקחות אותנו למסע בזכרונות הילדות של ארד. בשניים מהם מופיע ארד עצמו כמו גם הבובה המוקטנת בצלמו.  

הקליקו להגדלת התמונה
בועז ארד, תמונה משפחתית 2004

כאן בדיוק נוצרת זיקה, גם אם מובלעת, בין הבובה המוקטנת של ארד לבין הבובה המוקטנת של קטלן. כאילו רוצה לומר שגם חומרי הילדות שלו לא יכלו לפסוח על דמותו של הפיהרר. אולם בנקודה הזו ממש משוחח ארד גם עם סט הצעצועים של זביגנייב ליברה, לגו מחנה ריכוז משנת 1996. האנלוגיה בין צעצועיו של ארד, לבין צעצועיו של ליברה מתבקשת, משום שאל מול סט מחנה הריכוז של ליברה, מציב אותנו ארד מול עשרות צעצועי הילדות שלו. 

 
הקליקו להגדלת התמונה
Zbigniew Libera, Lego Concentration Camp Set, 1996

כיצד ניתן ליישב בין היטלר שנצוד, לבין מה שנדמה כשיטוט אוטוביוגרפי בחייו של האמן?

ציורי צלב הקרס המופיעים באופן אובססיבי כמעט בכל חדרי התערוכה הם החוט השוזר בין חלקיה. הם המספקים לה פענוח; שלא במקרה אף לא אחד מן הצלבים נאמן לצבעי המקור; האדום והלבן.

צלבי הקרס של ארד צבעוניים להחריד. אולי משום שהם שואפים לקרוא תגר על מעשה האמנות בעידן שלאחר השואה; הסימבוליקה הצרופה השזורה בהם משדרת אירוניה; ניתן לקראם כהתכתבות עם ההיסטוריוגרפיה של הציור המודרני. אם תרצו, תרגיל בציור סופרמאטיסטי נוסח מאלביץ'. אך כמובן שניתן גם לקראם כמי שמהדהדים את ביוגרפיה האישית של ארד, השולט ברזי הציור. במקרה כזה הצבעוניות של צלבי הקרס מחזירה אותנו באחת אל מגרש משחקי הילדים, שם ליברה בנה באמצעות אבני הלגו את מבני ילדותו, ואילו אפשר שארד מכוון למשחקי ילדותו בהם סימלו צלבי הקרס את הרעים. אפשר גם שהצבעוניות מרמזת לזילות של צלב הקרס, שהרי השימוש במינוח נאצי, והקישור בין הווּזווּז לבין הנאצי הפכו למרכיבי יסוד בתרבות הפוליטית הישראלית. השימוש המופרז בסמלי הרייך השלישי לא רק בישראל אלא בכלל, מחזיר את הצופה באחת למתח שבין ההיקסמות מן הנאציזם לבין ייצוגו את הרוע האולטימטיבי, בין הכחשת השואה, לבין היותה מרכיב מכונן בישראליות הציונית המודרנית.  

הערות

[1]לעניין זה ראו: רועי רוזן, "נראותה ואי נראותה של הטראומה: על סימני השואה בעבודתו של גרשוני באמנות הישראלית", סטודיו, 76, 1996.

[2]ראו: רועי רוזן, חיה ומות כאוה בראון, פלגשו של היטלר בבונקר בברלין ומעבר. ירושלים: מוזיאון ישראל, 1997. מאז התקיימה התערוכה התקיימו מספר תערוכות בנושאים אלה בגלריה רוזנפלד, חלקן כללו עבודות של בועז ארד ורועי רוזן.  

[3]ראו בהתאמה: פנחס כהן-גן, הארכיקטורה של הרוע ברייך השלישי, תל-אביב: גלריה גבעון לאמנות, 2003. וכן דב אור-נר, ידידי היטלר, תל-אביב: גלריה 24, 2006.

[4]המינוח Fascinating Fascism הופיע לראשונה במאמרה המאלף של סוזאן סונטאג הנושא כותרת זו. ראו:

Sontag Susan, "Fascinating Fascism", in: The Nazification of Art, Brandon Taylor, Wilfried van der Will (eds.), pp. 204-218.

התערוכה Mirroring Evil אשר התקיימה במוזיאון היהודי בניו-יורק בשנת 2002 עסקה בהרחבה בשאלת ההיקסמות מן הנאציזם באמנות העכשווית, וכללה, בין השאר, יצירות של בועז ארד ורועי רוזן. לעניין זה ראו:

Norman L. Kleeblatt, Mirroring Evil: Nazi Imagery/Recent Art, New York: The Jewish Museum, 2002;  Dana Arieli-Horowitz, “Mirroring Evil: Nazi Images/contemporary art”, A book review, Studies in Contemporary Jewry, Jews and the State: Dangerous Alliances and the Perils of Privilege, vol. 19, Ezra Mendelsohn (ed.) New York: Oxford University Press, 2004, pp. 290-293.

 

 
ראש הדף | המלצה לחברים | הדפסה | סגירת חלון זה | This article in English