היחידה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל //   גיליון מספר 25 - הפרוטוקולים של צעירי בצלאל 2012   תערוכה וירטואלית
טרה נובה
שרון תובל

התערוכה TERRANOVA המובאת כאן לתצוגה וירטואלית, מבוססת על תערוכה קבוצתית שהתקיימה ממשית ונפתחה בגלריה של המכון לאמנות בבת ים, ב 10.03.2012 לתקופה של חודש וחצי.

התערוכה נולדה מתוך הרצון להבין כיצד המחאה החברתית שפרצה בקיץ האחרון בישראל, הדירה מעצמה את היבטיה הפוליטיים ובו בזמן דרשה שינויים עמוקים של השיטה. עם התקדמות המחקר ואיסוף העבודות התמונה התבהרה: הבינותי כי העיסוק בקולקטיב הפוליטי-חברתי אינו אלא חקירה על עצמנו, על מושג "הזהות" בכללותו והבנת מורכבותו ההיסטורית והעכשווית. האם ניתן לתקף מושג כל כך מורכב? האם הוא לא מופשט מדי? כיצד ניתן לפרשו בהקשרים שונים?

TERRA NOVA, "אדמה חדשה", בתולה ואוטופית, ארץ האפשרויות שאינן מתכלות. אותה אדמה דומה בתפיסתה הרעיונית למושג " המקום" של האנתרופולוג זלי גורביץ' - זוהי טריטוריה ממשית ומדומה בעת ובעונה אחת. "המקום" הוא מעבר לְמקומות, הוא מתקיים כעיסוק בזהותנו. שהותם של שני עמים על טריטוריה אחת - מיתית ומקודשת - היא עובדה קיימת, מתקיימת, ועל כן בלתי פתירה בעליל. הניסיון להתגבר על בעיה זו, לכונן זהות, דורש מידה של הזדהות. שני עמים כשתי מראות הניצבות אחת מול השנייה. האם יש ביכולתנו להבין את עצמנו ואת השתקפותנו?

פרופסור משה צוקרמן מתאר בספרו "חרושת הישראליות" את הבעייתיות במושג הזהות. זו "זהות" אשר נרקמה יחד עם זהויות נוספות, ומהווה רשת של כל אותן שכבות ורבדים. זהות הארוגה מקודים, מיתוסים, ערכים ואידיאולוגיות, המשתלבים יחדיו, ובה בעת וסותרים ושוללים האחד את השני. שכבה אחת בשנייה, אחת מעל השנייה - ה"זהות" מתנהגת כמעין גוף אמורפי, שמרכיביו מתחברים ומתפרקים ללא הרף, מנסים להתיישב אחד עם השני וברוב המקרים ללא הצלחה ועם ריבוי קונפליקטים. היכן נוצרים הקונפליקטים? האם נותרה לנו עוד זהות אינדיבידואלית? כיצד זהות של עם אחר יכולה להשתלב בכל זה? האם יתכן שילוב שכזה?

התערוכה מבקשת לדון באותם קודים, מיתוסים ערכים ואידיאולוגיות אשר חוצים, כשתי וערב את השכבות הקונפליקטואליות. סקירה זו נעשית מנקודות מבטם של שני עמים השוכנים באותו מרחב, ומנסים להסתנכרן עם אותן שכבות המרכיבות את זהותם ולהשתלב האחד עם השני.

במיצבה "הבאר", אורלי הומל מנסה לדמות מטאפורית את אותן שכבות, פריכות ושבירות, המונחות בבסיסו של מושג ה"זהות הישראלית". הגיגיות, ריקות מחומר, מרקם וצבע, מנסות להשתלב ולהיווסף אך באפשרותן רק לדרוס ולשבור אחת את השנייה עד להתפוררותן המוחלטת. הימצאותן על שטיח 'פרסי' רק קושר אותן תרבותית להשתקפות הרעיונית של עצמנו. אל מול מיצבהּ של הומל, ממוקם ציורה של פאטמה שנאן, "המראה". ציור זה פותח את הדיון על זהויות שני העמים המשתקפות האחת בשניה. בספרו על ה"הטרוטופיה" (מרחבים אחרים המשלבים מרחב פיזי ומדומה) מתאר מישל פוקו (Foucault) את הגן הקדום, כדוגמת הגנים הפרסיים בתקופת בבל, כסמל ה"מרחב המקודש". במרחב זה, המזרקה במרכזו כטבור העולם אליה נפרשים ארבעת קצות תבל מכל פינה. השטיחים הפרסיים העתיקים היו להעתקים של אותם הגנים ושיקפו את "שלמות היקום". הארץ המובטחת לשני עמים, הילדה התמימה המביטה על השטיח הפרוש על האדמה אשר בחובו מתרחשת בעיית הקיום המקומית בכללותה. השטיח מתפקד כמראה אותה מישל פוקו הגדיר כהטרוטופיה של מקום ממשי ומדומה. האם עבודתה מצביעה על אפשרות קיום במרחב הפיזי הנוכחי? מה היא ההשתקפות של שתי מראות אחת מול השניה?

עבודות הוידאו של פהד חלבי "To you with love" ושל רעות קרן "הערות שוליים", ניצבות אחת מול השנייה ומקיימות דיון פוליטי-חברתי הקושר אותן לקונפליקט המושגי של "הזהות". חלבי עצמו, נראה בדמות "הפועל הערבי", רוקד ריקוד בטן, ומפשיל בגדיו אט אט. מולו, ניצב יהוא ירון, המדקלם באופוריה היסטרית: "זה לא זמן טוב לכתוב שירים". חלבי מהסס בין חיבוק תרבותו לבין השלתה וחיבוק התרבות המערבית,  האם הוא עושה זאת מתוך בחירה או מתוך חוסר ברירה?  ירון מצידו, מנסה להשיל מעצמו, ע"י עיוותים גופניים, את המרות החברתית הספוגה בקולקטיב העכשווי. האם יש זמן טוב לכתוב שירים? מתי הוא? למה דווקא שירה?

בעבודת הוידאו של איה אליאב ואופיר פלדמן, "הכחשה מקומית", ניתן למשש את התכחשותנו לאותם אזורים קונפליקטואליים המרכיבים את זהותנו. שיח עיוורים של אידיאולוגיה פטישיסטית "הביטחון הלאומי" מתרחש לצד כאב מוכחש ובלתי נראה. אל מול עבודתם, לינדה טאהא תפרה את פורטרט העצמי שלה על גבי מפות ישנות של פלסטין. החזרות המדיטטיביות שבאקט התפירה מדגישים את הרצון להרגיע את אותו כאב בלתי נראה של איה ואופיר. העבודות יחדיו מבליטות את ההתגמדות האנושית אל מול המקום המיתי הטומן בתוכו מכמנים של סתירות וקונפליקטים היסטוריים למכביר.

האדמה המובטחת, האוטופית והמטפורית - מי הבטיח אותה ולמי? אולי מראש הייתה לתקווה-עצמה של המקום האולטימטיבי, ללא כוונת ממשיות או אפילו כוונות מימוש?  יעל קפלן חוקרת שאלות אלה. בצילומה  YOV"", הילד מופיע כסמל לנאיביות התמימה, למהותו המתומצתת ביותר של האדם, המהות הנשגבת. המבט הילדותי אל מול הנוף ההררי המופיע מן החלון, מבט ענוג, פיוטי ושלם, המודגש ע"י הטיפול הרב שכבתי שבצילום. האם מהותו המיתית של "העם הנבחר" המיועד לשכון "בארץ המובטחת" הינה ברת השגה? האם הבנתהו את מורכבות "הזהות המקומית", מסייעת לנו בהבנת העם האחר?

Toval- exhibition (2.56 MB)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אודות המחבר :
שרון תובל הינו אוצר עצמאי, מיוזמי ומקימי המיזם לקידום אמנים צעירים MODERN ART ISRAEL המהווה פלטפורמה אמנותית-שיווקית התומכת באמנים ישראלים צעירים, ללא הבדלי גזע מין ולאום וללא כוונות רווח. האמנים החברים במיזם הינם בוגרים טריים מכלל בתי הספר לאמנות וצילום ובארץ. הפלטפורמה מסייעת לאמנים בתקופה שלאחר הלימודים. במסגרת זו, תובל יזם פרויקטים ותערוכות אמנות רבות, בארץ ובחו"ל. לדוגמא: הפרויקט הניסיוני הבינלאומי , VIRTUAL ERUPTION, פרויקט בין אמנים הולנדיים וישראלים שחשף פירותיו בחללית שבירקון 70, אשתקד, ובאמסטרדם, תערוכה עכשווית ישראלית צעירה ביריד האמנות היוקרתי ART ROTTERDAM, תערוכות קבוצתיות לצד תערוכות יחיד מוזיאליות (אורלי הומל, אורי לוין וליאת אלבלינג במוזיאון חיפה). שרון לומד לתואר שני במדיניות ותיאוריות של האמנות בבצלאל, מסלול אוצרות. למידע: www.modernartisrael.com

website by: www.neora.com | back to top | back to Bezalel Protocols homepage

ראש הדף | המלצה לחברים | הדפסה | סגירת חלון זה | This article in English